לסודות יש הילה.
הילה מיותרת, אם תשאלו אותי אפילו עכורה.
כשהייתי נערה אמא שלי סיפרה לי סוד. כוונותיה, כתמיד היו טובות. אבל כוונות זה נחמד ומציאות זו מציאות.
והחיבור של אמא שלי והמציאות… נו נו.
הסוד שסיפרה לי עיצב במובן כזה או אחר את חיי.
התוכן שלו ואולי בעיקר האיום שהגיע סט תואם איתו, שלא לספר לעולמי עולמים. עד יומה האחרון. עד יומי האחרון עד האין סוף ומעבר לו. התיישבו בתוכי כתבנית מלט. כחישוק בוער. כחומצה מעכלת.
הרגע בו בוחר אדם לספר לאדם אחר משהו כמוס הוא רגע נעלם. כששאלתי אותה שנים אחרי למה בכלל סיפרה לי ענתה שהתכוונה לעודד אותי, להאיר את עיניי להוכיח לי משהו.
לאורך השנים במשפחה שלנו נערמו ערימות של סודות. גדולים וקטנים. עגלת סופר של קלושרים. מלאה שקיות מלאות בזבל שאין איש חפץ בו. עולה על גדותיה. מסובכת ומסוכסכת.
זה לא אמר לזה שאסור להגיד להוא. שאסור שאמא תדע. שסבתא תשמע, שהדוד ידע שאמרתי. שאני אדע שסבא יודע שאמרתי. שאמא יודעת ששנינו אמרנו ועכשיו היא רותחת.
את הסוד ההוא אגב, סיפרתי. לא פעם. לקרובים לי. אבל למי שהשביעה אותי שלא לספר לא סיפרתי עד היום.
לסוד יש משקל סגולי. והוא שוקל טון.
ויש לו אנרגיה והיא מתחממת כמו כדור הארץ. והיא ממיסה קרחונים עצומים וגורמת לדובים לבנים להיות חסרי בית.
סוד נתלה עליך. כורך את גבעוליו הזריזים ולפני שאתה יודע הוא הופך אותך לעוד עמוד בדרך, לעוד גדר חיה.
הילדים שאני מגדלת כאן נדמים לי לעיתים כתיבות עצומות. יש תקופות שמשעה לשעה נדמה כאילו נפח התיבה מכפיל את עצמו. הם מיומנים בשמירת סוד. הכל הם יעשו כדי להגן על הבית. על ההורים ובני המשפחה האחרים. הם חדי חושים ואם נדמה להם לרגע שמי מאיתנו מרחרח בכליהם הם גולשים לחליפת הדני-דין שלהם והופכים את העובדות לציור מרהיב נטול רבב. וכשהם מתרחקים ניתן לראות שגבם כפוף מעט יותר מעומס השקר. מנטל הסוד.
ככל שאני עולה במניין השנים אני מגלה שכולנו עורמים סודות. לכל אחד סודות. כל משפחה החתימה את משתתפיה בחותמת כניסה כזו. יש שהסוד נחשף. יש שהסוד גלוי אך איננו מדובר. יש את שיטת השכבות. שממדרת ומחלקת אסור שההוא ידע אבל כל היתר אוחזים בסוד כמפת שולחן אדירה ומשתדלים שלא לשמוט אף קצה.
זה כאילו יש כיסא ריק קבוע ליד שולחן השישי. ובתפר שבין קודש לחול. ובין דיבורים על יחד ואחדות מטפטף הסוד אל המפה הלבנה ומכתים אותה בטיפות מציאות.
אני שומרת סוד. היום, יותר מאחד. חלק מאוחסנים ארוזים בוואקום אי שם במרתפי הנפש הקרירים. חלק זמניים. עד שיבוא הרגע. עד שיבשילו התנאים. עד שתימצא האוזן המתאימה. הרגע הנכון. חלק נעלמים. נשכחים, עפים בסופה של חול וקוץ. חלק מתבררים כסוד גלוי.
אני נושאת באופן המכובד ביותר שמוכר לי כמה סודות. שלי ושל אחרים.
והיום. ממש ממש היום כבד לי.
וזה בעצם מה שרציתי לכתוב.
שהיום הסודות שלי כבדים לי ממש. ותפוסות לי השכמות. וכבדה עלי הנשימה.
ואני יודעת טוב מתמיד שבסוד אין כל זוהר. אין לו הילה.
למרות שגם שמחה לפעמים היא סוד. והתרגשות ואהבה.
ואני מבקשת לאוורר. למיין ולסדר.
להפרד מחלק מערימת המזוודות שהלכה וגבהה בי עם השנים.
ממתינה שיגיע הזמן. שיבשילו התנאים. שתתגלה האוזן.
נושמת עמוק. מותחת את הגב.