מאת: סירי פטרסן
תרגום: יונתן בר
סדרה: טבעות העורבים, הספר ה- 1 בסדרה
סוגה: מדע בדיוני ופנטזיה
*הבהרה, זוהי ביקורת, לא סקירה, והיא מכילה ספוילרים. אם ברצונכם לקרוא את הסקירה, היא נמצאת פה:
למשך רוב הספר של בת אודין, הרגשתי בעיקר המון סימני שאלה שמצטברים לי במח: ניסיתי להבין איזה סוג של עולם המחברת ניסתה לבנות? האם היא ניסתה ליצור עולם שוויוני, בו נשים לוקחות חלק שווה במוסדות השילטון והדת, כמו אילומה -מדרה למשל, או האם מדובר בעולם שובניסטי, בו נשים הן פתייניות, המיניות שלהן לא שייכת להן, והן חיות בצל של גברים?
הציטוטים שבילבלו אותי
היא חייכה ושבה ונצמדה אליו…"אם תעזור לי רימה…" היא משכה את ידו והניחה אותה על אחד משדיה".
בסצנה הזו, יש נערה בת 15 שמנסה לפתות מישהו בעל כח. היא בייסיקלי תוקפת אותו מינית, ומנסה לפתות אותו כדי שיעזור לה. יש לציין שהוא נער המבוגר ממנה במספר שנים.
"דמיאנטי הייתה האישה הכי מגרה שפגש מעודו. לרוע המזל הם היו דומים מדיי. גם היא העדיפה נשים… בערב רקדה מסיבה אחת ויחידה: להוציא גברים מדעתם"
גם פה, יש נרטיב שוביניסטי די ידוע: נשים שנמשכות לנשים עושות זאת כדי לפתות גברים. המיניות שלהן לא קיימת בפני עצמה. היא קיימת רק בהקשר של גבר דמיוני כלשהו.
"אבא תמיד אמר שגברים זה משהו אחד, וגברים שיכורים זה משהו אחר לחלוטין… גברים הם רק גברים"
גם הציטוט הזה הוציא אותי משלוותי. הגיבורה חושבת את המשפט הזה לעצמה, אחרי שחבורה של גברים שיכורים שרה שיר על בחורה שאמרה לא לגבר, והוא פשוט לא קיבל את הסירוב שלה. גברים הם גברים, והם רוצים את זה. זה בטבע שלהם.
מעצבן, נכון?
זהו, שגם אני התעצבנתי. או יותר נכון, התודעה הפמיניסטית שלי התעצבנה. כי בנקודה הזו של החיים שלי התודעה הפמיניסטית שלי עובדת על מצב טיסה, ומנסה לסנן עבורי תכנים בעייתיים בכוחות עצמה. אז התעצבנתי, ומירקרתי את החלקים הרלוונטיים, וכבר דמיינתי את עצמי כותב על זה פסקאות על גבי פסקאות.
ואז עצרתי. עצרתי כי הבנתי שסיירי פיטרסון בנתה עולם בקפידה. שמשהו בצורת הכתיבה שלה חתרני, ולא יכול להיות שדווקא סופרת שלועגת לקונפורמיזם חברתי עיוור (ציטוט: " אנשים נעשים טיפשים כשיש יותר מהם") לא ייתכן שדווקא היא תיפול לטרופים השובניסטיים הנדושים האלו.
אז החזקתי אצבעות והמשכתי לקרוא. ומה אני אגיד לכן? לא התאכזבתי.
לאט לאט החל להתברר בסיפור מי האיש הרע. והאיש הרע לא היה כזה שמתכנן לכבוש את העולם, עם אופי של קריקטורה. אלא נבל אמיתי. כזה שקורא לבחורה זונה כשהיא יותר חזקה ממנו. כזה שמנשק אותה, כדי להראות לה שהשליטה אצלו. כזה שפעם, לפני שנים, אנס מישהי, ואז אמרו עליו "הוא בו טובים" ושיחדו את הקרבן שלו שתישתוק. והפלא ופלא, התברר שה"בן טובים הזה" הוא סידרתי. שזאת לא נפילה חד פעמית.
כי אלימות מינית היא לא אקט של תשוקה. היא אקט של אלימות, של "אני אראה לה מה זה". כי בעולם של הספר, נבלים הם אלו שחושבים שמיניות של אישה היא שייכת להם, ואיך היא מעזה לקחת אותה מהם. וכשהם פושעים נגד נשים, והחברה מעלימה עין, זה חוזר אל העולם כמו בומרנג.
"תני לי את כל מה שיש לך, זונה, או שתמותי כאן"…לאחר מכן משך אליו את…ונישק אותה בכח שעוד נותר בו"
הבחור, אותו בחור שחושב שלסבית נמשכת לנשים כדי להוציא אותו מדעתו, הוא גם הבחור שאונס, שתוקף מינית, שלוקח בכח- כי זה מה שתוקפים מינית עושים. כי מחשבה שובניסטית אחת היא לא רק מחשבה שובניסטית אחת, היא אבן בניין לאלימות כלפי נשים.
על אותו משקל, הסופרת מציגה לנו כמראה את התופעה בה הורים מלמדים את הבנות שלהם 'לשכב את הדרך למעלה'. הנערה בת ה15, חושבת שלגיטימי להמרח על בחור בלי לבקש הסכמה כדי להשיג משהו. כי, א' ברור שגברים תמיד רוצים סקס (ספוילר, הם לא), למה צריך לבקש הסכמה בכלל. ב' היא יוצא מנקודת הנחה שזה השווי היחיד שיש לה כאישה- המראה החיצוני שלה, המין שהיא יכולה לתת.
בעולם מתוקן מגדרית, יחסי מין הם לא פרס. הם לא מתנה שנותנים או לוקחים. זה משהו שקורה כאשר שתי מבוגרים משתתפים בו, ובהסכמה. הנערה הזו מיישמת את מה שלימדו אותה. וסירי מציגה לנו איך זה פוגע לא רק בה כאישה, אלא גם בגברים.
הנרטיב של בת אודין הוא נרטיב עוצמתי, כי הוא מציג מצב שבו עולם שובניסטי הוא עולם רע, שמייצר נבלים. ושאי אפשר להתעלם מאלימות מינית. והכי חשוב: אלימות מינית אינה 'רק' בעיה נשית (לא שבעיה של 50% מהאוכלוסיה זה 'רק'). אנשים אלימים הם אלימים נקודה. צריך להפסיק להתייחס אל אלימות מינית כאל מעידה של 'בן טובים', אחרת כולנו כחברה נשלם על זה בבשר שלנו.
אהבתן את הביקורת הזו? בואו לבקר אותי בבלוג שלי, באינסטגרם, ובפייסבוק.