"הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב שלאהוב אותך זה לשלם בכאב. אהוב יקר, אתה רואה את השלכת, זה זמן ללכת…" רונית שחר
ציטוט נוסף ממאמר שכתבתי בעצמי בחודש יוני על האחזות, הזדקקות:
" להתחיל מאפס כשיש לי שגרה נוחה זו משימת התאבדות. אני עשויה לאבד את כל מה שיש לי. אבל מה כבר יש לי? אין לי שום דבר. אני היחידה שיש לי ואיתי אני צריכה ללכת. בשביל עצמי אצא לחיים.
יש לי בן זוג, ילדים, משפחה, חברים, משכורת, מתנות- כולם הזדמנויות. אף אחד מהם, לא באמת שלי. כל אחד מהם נמצא פה עבורי באופן זמני ביותר (בין רגע אחד לחיים שלמים) שאינו ידוע מראש. לכל אחד מהם תפקיד בחיי שעליי לנצל כמיטב יכולתי בהווה. בידיעה שהוא קיים עבורי, זמין עבורי ברגע זה ממש. לא כדי שאאחז בו."
הימים עוברים ואני מבינה שהשנה האחרונה, האינטנסיבית, הקשה, העוצמתית, מלאת הידיעה והאהבה, הייתה כולה הכנה לרגע הזה שבו גיא נפרד מהחיים, נפרד ממני. הכנה לחוות חיים עצמאיים בנוכחות ובזכות עצמי. הכל ברור ומתבהר ומציף את הכאב. הנשמה שלי ושל גיא זכרה את ההסכם שחתמנו עליו בטרם בואנו לעולם הזה. זכרה והכינה את הקרקע, את הלב, הכינה הכל.
אפשר לומר שהתכוננתי היטב לרגע הזה. אני רוצה לשתף ברגע אינטימי שחוויתי עם גיא דקות ספורות לקראת עזיבתו. גיא כנראה חשב שלעזוב את החיים באמצע סקס עם אשתו האהובה זה יהיה קסום, רומנטי ונפלא. אין ספק שזו מחווה יפה, זכרון פרידה נהדר שאוכל להעריך אחרי שאטפל לעומק בטראומה ובאנרגיות הסוערות של הרגעים אחרי. כשאני רוכנת מעליו ברגע של איחוד מושלם הוא ביקש שאביא לו משהו מהמגירה. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: מאמי, אבל אני לא רוצה לעזוב אותך… הייתי מאושרת, מסופקת, נינוחה. הוא חזר על הבקשה שלו ואמרתי לו שוב: אבל אני לא רוצה לעזוב אותך. טוב לי ככה. ובחיוך גדול נענתי לו. המשכנו לאהוב עוד כמה דקות עד שהוא ניתק ממני והחל ההתקף להפריד ביננו. זעקתי אליו, לשמיים והזמנתי מד"א, למרות שכבר ידעתי, שזה היה הרגע האחרון שלנו יחד. להתראות אהוב שלי, אני יודעת שזה יקרה שנפגש שוב ושוב.
הכל התחיל לפני כמעט שנה בלחץ מאוד גדול על החיים, שאלות קיומיות, בסיסיות, בטחון, יציבות. הרבה בתוכי שלא יוצא החוצה. הרבה מאופק. הרבה שלקחתי על עצמי ורק עליי כאילו להגן על גיא, לשמור עליו שלא יפחד, שלא יתייאש ממני, שלא ילך. נאחזתי. זה התפוצץ לי בגוף בצורת פסוריאזיס והמחלה ביקשה ממני אל תשמרי אצלך בבטן, אל תקחי את העולם על כתפך. הרשי לעצמך לחלוק, לשתף. הרשי לעצמך להשען ולבטוח. וותרי על האגו, על מראה חיצוני, אפילו הוא לא שווה עכשיו כלום. הוציאי מנשמתך ברוחב לב החוצה. הקיאי יחד עם ביתך הקטנה ותראי. הכל יסתדר. מסרים שהגיעו אליי בזה אחר זה. סיפרו לי שלהזדקק זה חסר משמעות ועדיף ללכת אחרי התשוקות. שלהאחז זה מיותר כי הכל באמת ממש זמני, יציבות ובטחון הם מושגים של אמונה ותחושה פנימית ואין להם קשר לכסף, לחפצים, לרכוש. אפילו לא לאנשים. אמא, אבא, בן זוג, ילדים. רק אני בעצמי יכולה ליצור בטחון ויציבות שאף רוח לא תוכל לשבור ואף משבר לא יטלטל. איתנות של הנשמה, של ידיעה פנימית חזקה שהכל, כל מה שקורה לי בחיים- הוא לטובה. וזרמתי עם מסע ההתגלות הזה בתשוקה גדולה. הפסוריאזיס נעלם, חייתי את המקום שלי בזוגיות, המקום שלי במשפחה, את המקום שלי בחיים. הסכמתי לחשוב על עצמי לבד, באומץ רב, דמיינתי שגיא כבר לא איתי בחיים כדי שאוכל למצוא את המקום שלי. רק שלי. בלי הצללה, בלי ציפיות של בן זוג ובלי מחשבות של להאחז בזוגיות או בחומר. והצלחתי והחל מיוני האחרון יצרתי נפרדות בזוגיות. נדהמתי לגלות שככל שאני מפרידה, אני יותר מכילה. כל עוד אמרתי לעצמי מול בן הזוג: אני לא חייבת להיות פה, יש לי בחירה. יכולתי לשמוע את הביקורת שלו כניסיון לדבר את הכאבים שלו, את הדאגה כלפיי, כלפיי הדרך שלנו. שם, חמלה יכלה להכנס. יכולנו להיות סוערים בדיבור ולסיים מחובקים ואוהבים. ככל שראיתי את עצמי יותר, כך התפנתי לראות אותו, לראות אותי דרכו. זה היה מסע מופלא של גילוי היכולות שלי, העצמאות הכלכלית שלי, העצמאות המחשבתית והחופש… כמה חופש זכיתי לחוות בתוך זוגיות. כמה מופלא זה היה והחופש הביא איתו קבלה שאני מאחלת לכל אישה. פשוט להסכים לקבל.
כשאיבדתי את גיא גיליתי כמה עוד היה אפשר להרחיב את המקום שלי. סיפרתי לעצמי שאני בדרך ושאני עושה כמיטב יכולתי ואני מאמינה שזה נכון. מזוגיות שבתפיסתי הייתה מאוד מצמצמת, מגבילה נגעתי בחופש.
אני מסתכלת עליי ועליכן ומבינה שצריך הרבה אומץ כדי להיות פשוט אנחנו. כמה המובן מאליו, הכמיהה הטבעית של הנשמה דורשת את הנוכחות שלנו ואת הרצון כדי להפציע.
כתבתי את הספר 'קח אותי אתך' במיוחד כדי לתת לך לגיטימציה, לעשות הכל למענך.
לאתר הספר היכנסי: קח אותי אתך