כשהיינו ילדים צפינו מדי שנה בסרט "הנחשול", אותו סרט שמתאר ניסוי אמיתי שנערך בבית ספר בארצות הברית, שבו ביקש המורה להדגים לתלמידיו איך יכול להיות שמיליוני אנשים הלכו באופן עיוור אחרי מנהיג אחד, ועשו מה שהוא אמר, למרות שמדובר בדברים ששום אדם לא אמור לעבור עליהם בשתיקה.
למרבה השמחה הסרט נמצא במלואו, כולל תרגום לעברית, ביוטיוב, ואני ממליצה לכם בחום לצפות בו. אורכו הוא קצת פחות מ-50 דקות, וחשיבותו גדולה לאין שיעור.
[youtube -v2lwr72Ux4 nolink]
לא אגזים אם אגיד שהסרט שינה את חיי, או יותר נכון עיצב אותם ואותי למי שאני היום.
לא בטוח שלטובה, אגב. בראש ובראשונה זה גרם לי לחשוד באופן מיידי באנשים כריזמטיים, מגורואים לשיפור עצמי ועד מנהיגי מדינות. גם לסתם אנשים בעמדות בכירות אני מתייחסת בחשדנות, כלומר הם צריכים לזכות בכבוד ובהערכה שלי כלפיהם, שבשום פנים לא מגיעים רק מעצם העובדה שאותו אדם הגיע לתפקיד בכיר. ותאמינו לי, לא קל לחיות ככה, ובעיקר קשה ככה להתקדם בחיים.
לקח נוסף מהסרט, שהופך אותי לטיפוס מעצבן במיוחד, הוא תמיד לשאול למה. כשמבקשים ממני לעשות משהו אני קודם כל צריכה להבין מה המטרה של זה, מה זה משרת, למה זה טוב.
מאותה סיבה, אגב, מילגרם היה נוחל כישלון חרוץ אם הוא היה עושה עליי את הניסוי שלו.
אז כן, אולי לקחתי את המסקנות שלי מהסרט קצת רחוק מדי, ואולי הייתי יוצאת די מרדנית גם בלי לצפות בו אפילו פעם אחת, ועדיין אני חושבת שיום השואה צריך להיות מוקדש יותר להסקת מסקנות מאשר לסיפורים על איך היה בגטו.