יש לנו בסלון ספה פינתית, מרופדת כזו ונוחה. הפינה, "הסיבוב", הוא החלק הכי כיפי בספה והוא החלק שלי, כולם יודעים את זה. הכריות מותאמות בול לגודל שלי והזווית שלהן הן בדיוק מה שהכתפיים והצוואר שלי אוהבים.
ברגע שאני מתיישבת בפינה הזו ומתמקמת לי ככה בכיף, משהו בכרית לוחץ לי על כפתור מותן שמאל שאחראי על כיבוי העיניים. זה ממש לא קשור למה השעה או כמה אני עייפה, מה אני עושה או מי יושב אתי בסלון – לחיצה קטנה ואני נרדמת ושוקעת בספה הנוחה הזו שלי.
יש לכם ספה כזו ? בטוח שכן.
אם לא ספה – אז כורסא, אם לא כורסא – אז כסא, אם לא כסא – אז פוף, אם לא פוף – אז עבודה נוחה, אם לא עבודה נוחה – אז בעל 'נחמד', אם לא בעל נחמד – אז חיים שהם בסך הכל בסדר.
ומה לא בסדר בזה, אתם שואלים ?
ואני שואלת – מה בסדר ב- 30% הנאה וסיפוק בעבודה, 70% זוגיות, 10% מימוש עצמי, 50% רגעים מאושרים ובאופן כללי 60% מהחיים ?
ואתם מחזירים לי, אולי קצת בצדק – לא תמיד ולא על הכל צריך להאבק, בן אדם צריך פינה שקטה ונוחה, עם כריות כאלו שמחבקות לו את הכתפיים.
ואני אומרת – נכון, מותר ואפילו רצוי לפעמים לנוח. רק תזכרו שמאוד קל להרדם בפינה הנוחה, ושמנוחה וטעינה קצרות עלולות להפוך ברגע לתרדמת עמוקה, אז או שתצטיידו ב'שעון מעורר' חזק במיוחד או שתתרחקו מ'הספה'. רק אל תתפתו לקנות את הסיפור הזה של הנוחות, איזור הנוחות הוא הכל חוץ מנוח – הוא בערך, הוא כמעט, הוא ליד, הוא פשרה, הוא מחר, מחרתיים, לעולם לא, הוא Good Enough.
(בינינו, אתם לא good enough, אתם לפחות very-very good ).
