לפני שנתיים הגענו לכאן, לביתנו בקיבוץ.
באנו, בתי ואני מהעיר בה חיינו כל חיינו, הנחנו את רגל ימין על סף הדלת ונכנסנו, עוברים את המדרגה, לתוך הבית שהפך באותו רגע להיות ביתנו.
'שלום, בית', אמרתי תמיד כשנכנסתי הביתה, לביתי בחדרה.
ולברכת השלום, הצטרפה תמיד תנועה היד השגורה של הנחת המפתחות בכלי הזה, על השידה, ליד הדלת, שיש בו גם סיכת ראש פרפר, קוקיית שיער ורודה, אטב משרדי, כמה מטבעות מארצות שונות ומפתח ישן שכבר שכחנו מה הוא פותח.
כל כך הרבה דברים קרו מאז שהגעתי לכאן, עד שהעלילה לא עומדת בטוויסטים שהכנסתי לתוכה.
נפרדתי מעבודה רבת שנים כסוכנת נסיעות, והגשמתי חלום עשוי ממלים וכתיבה ופתחתי סדנאות כתיבה.
הכרתי המון אנשים חדשים.
כתבתי טור ב'ידיעות הקיבוץ'.
וכמה חודשים, אחרי שהגענו לכאן, פתאום השינוי הגדול היכה בי, ושכבתי ערב שבת אחד במיטה, בוכה ובוכה ובוכה בלי יכולת להפסיק, והתגעגעתי הביתה.
את הסדנה הראשונה שלי 'בלוג משלך', העברתי בספרייה בחדרה.
בספרייה בה קראתי ספר אחד ליום כשהייתי ילדה, מתחילה לקרוא אותו ביציאה מהספרייה, בעליה של 'יד לבנים' כשריח התירס המבושל בדוד גדול ומהביל עומד באוויר, ממשיכה לקרוא בהליכה כשאני עוברת ליד הפלאפלים וההמבורגר וימפי, חוצה את השוק, מסיימת אותו קרוב לשיכון רמב"ם, ממנו אפשר היה לשמוע בלילות את הרכבת נוסעת וחוזרת, נוסעת וחוזרת, ואני, רוויה בספרי שואה מדמיינת איך הרכבות נוסעות מלאות וחוזרות ריקות, וכשהגעתי קרוב למכולת של יוכלמן, הייתי מסתובבת וחוזרת לספרייה להחזיר את הספר ולהשאיל אחד אחר.
כשאני מגיעה לחדרה, אני עוברת גם אם לא ממש צריך ברחוב בו גרתי, ומאטה ליד הבניין ממנו יצאתי באוטו עמוס חפצים, ואחריי משאית ההובלה, כשאני מראה להם את הדרך- לקיבוץ.
האם התריסים הגדולים נשארו פתוחים?
האם מי שגר עכשיו בדירה הגדולה אליה עברתי עם בנותיי אחרי גירושיי, מאושר כמו שאנחנו היינו מאושרות בה?
ניהנות מהסלון הגדול, מהעץ בחלון, מהמטבח, מהחדרים הגדולים, מהמסדרון הארוך שחיבר בין חדרינו, מחבלי הכביסה הארוכים שאפשר היה לתלות עליהם שתי מכונות כביסה רצופות, של חיילת שהגיעה הביתה פעם בשלושה שבועות?
'שלום, בית', אני אומרת לביתי בקיבוץ, בו אני גרה עם אהוב ליבי, שהעניק לי במתנה כל כך הרבה מאז שהגענו לכאן.
בית, ומרפסת. חדר עבודה מלא בספרים, וגינה לעבוד בה בידיים חשופות, בלי כפפות, כשאני נהנית ממגע האדמה הלח מתחת לציפורניים.
'הי, אהוב', אני אומרת לאישי, שפתח את ביתו וליבו בפנינו, וכשמתגלע בינינו איזה ויכוח הוא נושא את עיניו אלי ואומר בשקט האופייני לו: 'חדרה', וגם מוסיף: 'חמדתי', ואני ישר נרגעת מזעפי.
כאן ביתי, בקיבוץ, מול הדשאים הגדולים והמוזיאון, כאן צבענו יחד את קירות הבית, וקנינו ספרייה ושידה, ומכונת כביסה ומכונית.
כאן אנחנו יושבים במרפסת עם אבטיח ולימונדה קרה ביום שישי אחרי הצהריים, וכאן אנו יוצאים בלילה לטיול בשבילי הקיבוץ, וכשהירח על כידון הברוש, ממש ליד הבית, אני מזמזמת את אלתרמן.
כאן אנחנו הולכים בערב שבת לארוחה בחדר האוכל, יודעים בעל פה את התפריט, ונכנסים אחר כך למועדון לחבר, בו העברתי כבר הרצאה, ותודו, שזו וואחד טבילת אש.
על אופניים אני עדיין לא רוכבת, חולמת על תלת אופן או קלנועית. ומי שאומר לכם שמי שרכב פעם יזכור תמיד, שילחו אותו שיתעסק בענייניו.
'שלום בית', אני אומרת לביתי בקיבוץ כשאני נכנסת אליו, והיד מוצאת מעצמה את הוו עליו אנו תולים את המפתחות, וכבר אין צורך לגשש אחר מפסק החשמל.
אני כבר לא מפעילה waze, כדי לדעת איך מגיעים לעין השופט, נוסעת במהירות בכביש היפה והמתפתל, ותמיד מאטה בנקודה אחת בין תיכון מגידו לרמת השופט, שיש בה ברושים וחלקת אדמה אחת גדולה, ירוקה בחורף וצהובה בקיץ.
'שלום, בית', אני אומרת לביתי, הנה באתי הביתה.
גם את רוצה בלוג משלך? מקום בו תוכלי להשמיע את קולך, לכתוב, לשתף ולהיות חלק מקהילת בלוגריות משפיעה?
בנובמבר תחזור הסדנה שלי 'בלוג משלך'. בשבעה שיעורים, בשיח נשי, נלמד איך כותבים בלוג.
ובינתיים, אשמח להעביר מפגש כתיבה קייצי אצלך בסלון, לך ולחברותייך.
להזמנות: 052-3716176
