איש לא הבחין בי, אפילו השומרים החמושים שעמדו בכניסה, לא הבחינו בי כשנכנסתי לחצר הבית…טיפלנו בהם, הוא נעמד מולי, לועס עם השיניים את קצה המקטרת השחורה שהחזיק, תמשיך! הוא ציווה עליי, מניח את כף היד הענקית שלו על הכתף שלי, מזכיר לי מה עלול לקרות אם לא אמשיך לדבר…השעה הייתה תשע בבוקר, נשמתי לרווחה שהוא התרחק ממני, שומע את הצעדים הכבדים שלו מהדהדים בחדר, באותו הזמן הייתי בטוח שהאימא והילד יצאו מהבית, עקבת אחריהם? כן, עקבתי אחריהם, עקבתי אחריהם במשך כמה חודשים ככה שידעתי בדיוק באיזה שעה הם יוצאים. עקבת אחריהם לבד? כן… שקרן! הוא שאג, מטיח את האגרוף שלו בחוזקה על השולחן, מביט בי מבעד למשקפיים הענקיים שהרכיב, משקפיים שגרמו לעיניים שלו להראות עוד יותר ענקיות, כדאי לך מאוד לספר לי על השותפה המטורללת שלך, איך קראו לה… הוא התקרב אליי עם הראש הקירח שלו, נושם בכבדות, שובר עם השיניים את קצה המקטרת השחורה שהחזיק, תזכיר לי את איך קראו לה…
מייגן, העזתי לשאול אותה כשנפגשנו, נרגש לראות סוף סוף את הדמות שמתקשרת אליי בחודשים האחרונים, כל פעם מטלפון ציבורי אחר, נותנת לי הוראות, ומנתקת, את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה? קבענו להיפגש ביום חמישי בשעות אחר הצהריים, היא חיכתה לי ליד ספסל במגרש משחקים שכונתי, מרכיבה משקפיי שמש כהים, השיער שלה אסוף בקפידה במטפחת כחולה מנוקדת שתאמה להפליא לשמלה שלבשה. היא נאנחה, התיישבה על הספסל, טופחת עליו בעדינות עם האצבעות הארוכות שלה, מסמנת לי שאשב לידה…יש דברים שהם לא בשליטה שלנו, ג'יימס, היא אמרה, עוקבת עם המבט שלה אחרי קבוצה של ילדים קטנים ששיחקו עם כדור בארגז החול, השמלה הכחולה המנוקדת שלבשה התנופפה ברוח, חושפת את אחת מרגליה הארוכות. זאת ההוראה שנתנו לי מלמעלה, היא המשיכה, תופסת בזריזות בשתי ידיה את הכדור שאחד הילדים בעט לעברה, רק תוודא שאנטוני לא יהיה בבית, היא מלמלה מבעד לשיניים, מחייכת לילד הקטן שהתקרב אליה, מוסרת לו בחזרה את הכדור, מעצמי, ומשאר האנשים לא אכפת לי, היא התרוממה מהספסל מבלי להביט בי, מחייכת חיוך אחרון לילד הקטן, והסתלקה.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, הקשבתי לצעדים הכבדים שלו מתקרבים אליי, מתכונן לאגרוף הבא שהוא יטיח בי, מרגיש את שלפוחית השתן שלי מאיימת להתפוצץ. אני מבין, הוא אמר, מניח את שתי הידיים האימתניות שלו על הכתפיים שלי, ולוחץ חזק, כל כך חזק עד שיכולתי לשמוע את העצמות שלי מתפצחות אחת אחרי השנייה… היא התקשרה אליי באותו הלילה, המשכתי, הורתה לי להגיע למחרת לבית של המשפחה, בשעה תשע בבוקר בדיוק…וניתקה. ומי לחץ על הכפתור? הוא שאל, נשען עוד יותר חזק על הכתפיים שלי, זה לא היה בתכנון, ניסיתי להשתחרר מהידיים שלו, ברגע שאבחנתי בילד הסתלקתי משם, התפתלתי על הכיסא מכאב, אני לא יודע מי לחץ על הכפתור, המשכתי, מבחין בשלולית של השתן שלי מתחת לכיסא, אבל מייגן לא הייתה מפוצצת את הבית אם היא הייתה יודעת שהילד שלהם שם!
כבוד הנשיא ביקש שתגישי לו קפה במשרד, היא אמרה לה, אני אמשיך להדיח את הכלים. היא הזדרזה לצאת מהמטבח, אוחזת במגש עליו קפה ועוגיות, מוודא שלקחה אתה את השעון הכסוף…למקרה שהוא יקבל רגליים קרות…
מייגן מייגן, היא ראתה אותו רץ אליה, המומה שהוא לא בבית הספר …שכחת את השעון, הוא אמר, משחק עם אחד הכפתורים שבלטו ממנו…אנטוני…לא! הקול שלה נבלע בפיצוץ אדיר שהרעיד את רחבי הבירה.