אני יושבת בחדר שלי, במלון בברלין, ולא באמת מאמינה שכל הטוב הזה קורה לי. מה עשיתי שזה מגיע לי? אולי איפשהו מתישהו בחיים הקודמים… לא יודעת, ככה זה מרגיש לי לפחות.
חזרתי מסיבוב בעיר, לפניו הייתי 3 שעות בסטודיו לתופים וניגנתי את נשמתי. גם אתמול הייתי שם וגם מחר אני אהיה שם ואולי גם ביום שבת, למרות שזה היום האחרון שלי כאן אז אולי הלוז יהיה לחוץ קצת, נראה.
לנגן 3 שעות רצוף כל יום זה בערך החלום הכי מדהים שאני מצליחה להגשים לעצמי כרגע, לא שופינג באלכסנדרפלאץ, לא אנדרטת השואה וגם לא שרידי חומת ברלין על גדות הנהר. 3 שעות של תיפוף ביום. פשוט וככה.
לא מאמינה שאני רק ארבעה חודשים בתוך הדבר המושלם הזה, כי זה מרגיש לי שהייתי בתוכו כל החיים, פשוט לא ממש הבנתי את זה לעומק.
*
אז כן, רק ארבעה חודשים ומרגיש כמו חצי חיים.
זה התחיל די במקרה אפשר להגיד (המקרה הכי מדהים ומושלם שיכול היה לקרות לי), כשהגעתי לשחר אבן צור סתם ככה, לשיעור חד פעמי, כחלק מהתמיכה שלי בפרויקט מימון המונים שהוא הרים כשהוציא את האלבום האחרון שלו. התיישבתי על מערכת התופים בפעם ראשונה בחיי. עד אותו הרגע לא החזקתי אף פעם מקלות תיפוף (למרות שהייתי מתופפת עם הידיים על כל דבר). אחרי רבע שעה של הסברים, מצאתי את עצמי מלווה אותו בתופים כשהוא מנגן על הגיטרה ושר. לשנינו היה ברור שמשהו קורה כאן והמשהו הזה הוא לא רגיל בכלל.
אני? מתופפת? אחרי רבע שעה של הסברים? ממש מצליחה ללוות שיר שלם? מה קורה כאן?
שחר הודיע לי בנחרצות שאין מצב שאני לא ממשיכה עם זה, "לא אכפת לי אם תחזרי אליי או למישהו אחר, אבל את חייבת לעשות עם זה משהו. אני לא ראיתי דבר כזה ואני מתופף כבר מעל עשרים שנה".
ישבתי שם, המומה ובפה פעור, לא ממש מעכלת. מצד אחד, מה הקשר תופים עכשיו? אני מבוגרת, אני אמא, יש לי עסק שצריך שאני ארים אותו, מה לי ולתופים? מצד שני, מצד שני זה הרגיש כאילו משהו היה נעול אצלי בפנים כל כך הרבה שנים ורק חיכה לשנייה שיוכל לצאת החוצה, בהתפרצות מטורפת ובהתרגשות שלא היתה לי המון זמן, אם בכלל, אז איך אני יכולה בכלל לחשוב על לוותר על זה? אין מצב.
זה היה מן רגע כזה שהבנתי שהנה, מצאתי את הדבר הזה שאני ממש טובה בו, ויותר מזה – אני כל כך אוהבת אותו וכל כך נהנית לעשות אותו, שבאמת אין סיכוי בעולם שאני אפסיק, זה לגמרי לכל החיים.
האמת? אין דבר יותר מדהים מהרגע הזה שאת מבינה שיש בך פוטנציאל מטורף, ושאת אשכרה מממשת אותו. זה הכי כייף בעולם.
אז הנה אני, ארבעה חודשים אחרי, נסעתי לבד להתאוורר בברלין (גם זה חלק מהמימוש העצמי שלי אגב, אני אוהבת לטוס לבד ולהשקיע בעצמי זמן איכות אמיתי של מחשבות ותובנות וכיף ועצמאות מהסוג שאין כשמטיילים עם עוד מישהו) ובשונה מהנסיעות הקודמות שלי, הפעם היה ברור לי שאני חייבת לשלב גם את התופים. מצאתי מקום שאפשר להתאמן בו ואני פשוט נהנית מכל רגע. וכשאני נהנית, הכל קורה לי כמו שאני רוצה, הכל טוב ודברים טובים מגיעים אליי, זה מה שלמדתי בחיים – שאני חייבת לעצמי להיות כמה שיותר בהנאה. (סליחה על הפלצנות, אבל נשבעת שאצלי זה ככה, ולקח לי הרבה זמן להבין את זה).
ועוד כמה מילים על איך כל הדבר הזה השפיע על הסביבה הקרובה שלי. כי ברור לכם שהוא השפיע.
אז נכון, בנזוגי היקר בהתחלה היה המום מהדבר הזה שנכנס לי לחיים (שלא לומר נכנס לנו הביתה, כשקניתי לעצמי מערכת תופים אקוסטית ורעשנית אחרי חודש אחד בלבד), אבל מהרגע שהוא הבין כמה אני רצינית וראה כמה זה ממלא אותי ועושה אותי מאושרת – כל השאר פשוט התגמד, עניינים כלכליים, ענייני נוחות, הכל– קיבלתי ממנו רק תמיכה ופרגון. הוא זרם ואני מאוד מעריכה אותו ומודה לו על כך.
הילדים ממש התלהבו ולא הפסיקו לפרגן ולשמוח בשבילי. אני כל כך שמחה שהם מקבלים ממני דוגמא לאמא מאושרת, שעושה משהו שהיא אוהבת, ומשקיעה בזה זמן ומשאבים. ככה הם ילמדו להשקיע בעצמם ובאושר שלהם ולא לוותר על הדברים שהם אוהבים ועושים להם טוב.
בקיצור, תהיו טובים לעצמכם, תמצאו את הדבר הזה שאתם ממש אוהבים לעשות, ופשוט תעשו אותו! זה יעשה לכם רק טוב. באחריות.
