כשהיא כותבת היא מסירה את הכפפות של נימוס, של נשיאת חן, של התייפיפות.
בידיים חשופות היא כותבת.
זה מתחיל כשיר מרנין ובאמצע הפירואט – נפילה.
אני קוראת בשיריה ויודעת שמאחורי המילים המתארות רגע מופלא יגיח עוד רגע הכאב, העצב הגדול..
העצב שלה, העצב שלנו, האמת הידועה.
כי מאחורי הכל מסתתר כאב גדול.
או כפי שכותבת לאה עצמה:
"כשהלב מתכווץ
נושרות ממנו
פעימות דקות
של כאב"
לאה צבי (דובז'ינסקי)
ההבטחות שהכזיבו –
..
והשיר הזה..
הכאב שזור כאן – הַבֵּט בִּי – ותראה
..
הבט בי
בשמלה צחורה מבהיקה בכאב
יהלומים שזורים לארכה
ופניני מלאך לרחבה
עטורה באבני אדם כנטיפי דם ובדמעות ספיר
כך מוגשת לפניך
הבט בי
האפיר הצחור
נשרו היהלומים
נתלשו גם הפנינים
השש סומן בדם
דמעות ספיר חרצו את הכאב
הבט בי
זו אני עטויה בשמלה
לאה צבי (דובז'ינסקי)
..
