בשבוע שעבר שודרו בישראל שני הפרקים האחרונים של סדרת הריאליטי "המרוץ למיליון" שצולמו בסינגפור.
אפשר להתווכח על טיבו של ז'אנר תוכניות הריאליטי, אבל זו הספציפית עושה לישראלי שירות שאייל פלד נהג לתת לנו לפני הארוע המוחי שלו (או שזה היה ארוע לב….משהו שמנע ממנו להמשיך את ה"מסע העולמי" שלו ולהמליץ לנו על טיולים עלומים בגיאורגיה המתחדשת ובעיירות שכוחות אל בבולגריה).
לריק הזה נכנסה "המרוץ למיליון" וסיפקה, מעבר למידע על המדינה בה מתרחש הפרק, מידע עסיסי גם על חייהם של המשתתפים שהגיעו עד לפרק המדובר. אפשר גם להתווכח על המינונים בין המידע העסיסי על חייהם הפרטיים של המשתתפים למידע הדל על המדינה המצולמת, אבל בהיעדר כל תוכנית טיולים אחרת בערוץ נחשב (ולא, ערוץ "החיים הטובים" הוא לא אחד מהם, עם כל הרצון הטוב) בזמני פריים טיים (שאינם תוכניות בוקר בשבע בבוקר לנשים מניקות בחופשת לידה), זו ההזדמנות היחידה להיחשף למדינות כמו סרילנקה וסינגפור (שהרי כל הישראלים נחשפו כבר לפראג בסוכנות הנסיעות הקרובה למקום מגוריהם).
בפרקים ששודרו נראית סינגפור במלוא הדרה וזאת מבלי להשתמש בתוכנת פוטושופ. כל מה שהראו הוא אמת לאמיתה ועדיין לא ראיתם כלום.
קצת אחרי שידור הפרקים, שתיכף ניגע מעט בתוכנם, פקדתי את החנות הכשרה שלנו פה ונחרדתי לגלות ששוב נגמרו ה"שוקולית" והקורנפלקס "כריות", ושאצטרך לחכות למכולה הבאה שתגיע רק לקראת פסח. בצר לי פניתי לאחת הספקיות שלי בישראל – אמא שלי (כי גם אמא של אורן היא דילרית מצוינת כשמדובר בטבליות למדיח, מטליות לשיש, ממתקי גומי וכדומה) ושיתפתי אותה במצוקתי.
"ראית את שני הפרקים ששודרו מפה", אמרתי לה בקול רועד, "כך שאני לא באמת צריכה להסביר לך באיזה תת תנאים אנחנו חיים פה, באיזה מצוקה קיומית". "איפה נשמע על מדינה שאין בה מצרכי יסוד כמו "שוקולית" ו"כריות" ולא זוכה לסיוע הומניטרי מוטס של האו"ם והצלב האדום. איך ייתכן שילדים יחיו פה ללא השניים – מה יבנה להם את המערכת החיסונית ויהרוס להם יותר טוב את השיניים?!?"
ו"אמא", הוספתי, "אם את שומעת על עוד מישהו שרוצה לתרום, קשרי אותו אלינו, אל תהססי. כל אחד – דודה רחל, דודה דבורה, אין פה בעיה עם דואר אוויר, הדרכים פתוחות. תזכירי להם את המראות הקשים של "המרוץ למיליון", בעיקר את הצילומים הקשים לצפייה מהגג של מלון המרינה ביי סנדס, לא צריך יותר מזה"…
אימי, אישיות היסטריונית מטבעה, נכנסה מייד לפעולה. היא הלכה לסופר במקום מגוריה ופוצצה עגלה במוצרים שכולם תוצרת כחול-לבן על מנת לשלוח אלינו, המדינה הנכשלת. היא דיווחה שקנתה מוצרים במשקל כולל של מעל 10 ק"ג ושאלה אם אני בטוחה שהחבר המסכן של אורן, שמקום עבודתו (אינו נודע) דן אותו לנסיעת עבודה לסינגפור, יהיה מוכן לשאת את המשקל הזה לכאן. עניתי שהוא מודע למצב, גם הוא צפה ב"מרוץ למיליון" ויעביר את הסיוע לישראלים הלכודים (בקונדו).
הדגשתי שהמהירות היא גורם מכריע שכן, אנחנו מתייבשים פה ליד הבריכה בלי איזה שוקו קר….
אימי הבינה מייד לליבי וקיבתי וענתה ב"רות היישר". הגלגלים החלו לנוע, הרגשתי שאנחנו קרובים לגאולה ויכולים באמת לצאת מזה הפעם, בכל זאת, הכל תועד בטלויזיה, העולם לא באמת יכול להישאר אדיש למצוקה שלנו…
הודעתי לילדים שעוד כמה ימים כבר יוכלו לאכול קורנפלקס "כריות" בבוקר ולא יאלצו להסתפק בדגנים תוצרת "קלוגס" או "נסטלה" מאיכות ירודה שיכולה להזיק לקיבתם העדינה. כמו כן, יזכו לטעום טעמה של "שוקולית" שתחליף את ה"קדבורי" החדגוני שלהם בבוקר. לשמחתם לא היה קץ….
אחרי שסגרנו את הפינה הזו, חזרנו לצפות ב"מרוץ למיליון". ראינו את טום, הכדורגלן הגאון וחברתו המחוננת אדל, נאלצים להתמודד עם ארבעה מצבים בסימולטור טיסה. אישית – משימת הסימולטור נראתה לי מיותרת והייתי מצפה שיראו עוד פן של סינגפור (אכילת קארי חריף במיוחד בליטל אינדיה או משימת שוק מגניבה בטקה מרקט) על פני הדמייה, שיכולה להתרחש בכל מקום בעולם. אבל היה משעשע לשמוע את טום מנסה להרגיע את הנוסעים בזמן מצב חרום במטוס במילה היחידה שהוא יודע באנגלית – רילקס. אני, נרגעתי.
ובאווירת הרגיעה הכללית צפינו בבר ואינה לוקחות בהליכה, גם אם בהרבה הליכה עקב טעויות בניווט, את הגמר. האמת, היה מתאים ששטיח הניצחון ימוקם על הגג של המרינה ביי סנדס ולא בגנים הבוטאניים החדשים, שנראו בצילומים כמו קבלת פנים של אולם חתונות זול, אבל בהפקה שכחו להתייעץ בקהילה הישראלית בסינגפור.
לסיכום, נהננו מאוד לצפות ב"מרוץ למיליון" רק מעצם המחשבה שעכשיו קצת יותר מהחברים וקרובי המשפחה שלנו מבינים איפה אנחנו חיים, ושאולי גם הם יתרמו כל אחד לפי יכולתו לאלו שידם אינה משגת לקנות "שוקולית" ודגנים של "תלמה".
