משפחות רבות, ואנו בניהם נשארו היום בבית בעקבות המצב הביטחוני שלא נרגע.
לאחר שבת טעונה, מלאה חששות, מחשבות על העתיד לבוא אנו מבקשים שיהיה פה שקט. הרגשת שייכות למדינה וביטחון לילדנו.
כאמא לשלושה ילדים, המתגוררים במושב אביגדור מזה כשנה וחצי וכבר עברנו לא מעט אזעקות. שבת של אזעקות מלחיצה מאוד וגורמת למשקעים ולהתקפי החרדה להתעורר שוב.
משפחתנו המורחבת מתגוררת בתוך העוטף. 30 דקות מתל אביב ואנו בתוך קן העימות.
צילום מתוך כתבה ב YNEY
בחודשים האחרונים אנו חיים יום יום את החששות והתחושות של הפחד, הילדים מתורגלים והיו תקופות שהיינו בבית ימים ע"ג ימים. התחושה של חוסר האונים, מול הילדים, ומול המצב, לא פשוטה עבורנו. מחכים לקבל עדכנוים מקב"ט המושב והמועצה על המתרחש בחוץ. החוקים משתנים ולנו אין שליטה על המשך היום שלנו. מחליטים בשבילנו.
הילדים לא יכולים להתרחק מהבית עם האופניים, לא יוצאים למגרש הכדורגל לשחק. כל רגע יכולה להבליח אזעקה שמרטיטה את כל החושים. הפחד מחלחל בכל הגוף בין רגע והמחשבות מתרוצצות. אין זמן! – צריך לאסוף את כולם תוך 45 שניות לממ"ד.
מתעדכנת בחדשות מהנייד ולא דרך הטלוויזיה. דואגת שהילדים ישמעו כמה שפחות על האסונות הנגרמים כתוצאה מהטילים.
מרחוק נשמעים בומים ונפילות, גם אם זה לא ממש קרוב, הדי ההדף מרעידים את קירות הבית והילדים רצים ומחפשים מחסה.
אתמול, שבת בבוקר אני מחוץ לבית עם כוס הקפה שלי, הילדה ביום הולדת, שני ילדים נוספים בבית משחקים. כל אחד עסוק בעיסוקיו ופתאום מבליח קול הצפירה החזקה של ההתראה. לרגע לא ידעתי מה לחשוב.
צפירת זיכרון, או אזעקת הקסמים של מלחמה?
אין רגע למחשבה. רצה לתוך הבית קוראת לילדים לרוץ לממ"ד. אוספת את הכלב בזרועותיי ואת הנייד שיהיה איתי, בכדי שאוכל ליצור קשר עם בן זוגי שבדיוק נסע לאסוף את הילדה מיום ההולדת במושב.
דואגת לסגור את דלת הממ"ד ויוצרת איתם קשר. יוחאי, שיחיה, כבר אסף את הילדה והם נסעו לצומת מסמיה לתחנת השטיפה שבבעלותינו. האזעקה תפסה אותם בכניסה למתחם, ליד המיגונית. הם מוגנים. הלב חזר לפעום, הנשימה חזרה לסידרה. מתעדכנים עם המשפחה שכולם בסדר ומנסים לחזור לשיגרה סביב הבית. התראות נוספות מסביב ומידי פעם גם אצלנו במושב.
צילום עצמי: חדר ארונות שלנו שמשמש גם כממ"ד הביתי.
בשעת לילה מאוחרת הפך לחדר שינה בעבור 3 ילדים (גילאי 9, 10.5, 14.5 וכלב)
איך מעבירים את הזמן? איך מעבירים את השבת עם הילדים בתוך הבית? מה עושים כשומעים אזעקה ואיפה היא תופסת אותנו?
הפעם בחרנו להישאר בבית. פעמים קודמות לקחנו את עצמו למרכז להתאוורר. גם הפעם חברים ומכרים הציעו לארח אותנו ואנו מעריכים את נדיבות ליבם של האנשים אבל הימצאותנו בבית, בסביבה מוכרת, עדיפה מבחינתו מאשר לנסוע על הכבישים הלא מוגנים.
גיסותיי אשר מתגוררות בתוך העוטף, האחת בקיבוץ כרמיה והשניה בנתיב העשרה סיפרו לי אתמול שבעקבות המצב החיליטו לצאת לכיוון המרכז. האזעקה תפסה אותם ביציאה מן הקיבוץ.
השנייה החליטה בהחלטה של רגע לקחת תיק עם כמה בגדי החלפה על כל מקרה.
לאחר טיול של שבת ארוכה הם הבינו שהמצב רק מחמיר ואין להם כרגע טעם לחזור.
מה שגם הלימודים מבוטלים והמצב גורם לכולנו להתבצר ביתנו. גיסותיי נשארו במרכז וגם היום לא בטוח שיחזרו הביתה.
גיסתי שגרה בנתיב העשרה סיפרה לי על קטע שיחה בין הילדים שלה:
גיא (בן 4): "אימא אני רוצה לחזור הביתה"
בר (בת 5.5): "אני לא רוצה לחזור. בבית מפחיד ומסוכן כי יש צבע אדום ופה לא"
הילדים שלנו חיים את המצב מהרגע שנולדו, ועדיין אין אפשרות באמת להתרגל ל"מצב".
בבתים ישנים כמו שלי אין ממ"ד והמיגונית הקרובה לא ממש קרובה. למזלי יש בבתיתי חדר ארונות שעשוי מבטון. לאחר מספר אזעקות בלילה החלטתי שהילדים לא יכולים לרוץ מתוך שינה ולמרות הצפיפות בחדר הארונות נכניס לשם מזרן והילדים ישכבו שם לישון. לא פשוט אבל אפשרי.
כאמא וכבעלת עסק המתפקד גם בזמנים כאלה, עם הילדים בבית היום ובזמני מלחמה אחרים, מודה שהקושי למצוא זמן איכות איתם, תוך מחויבות לעסק, ללקוחות ולהכנות האחרונות לקראת כנס גדול שמתקיים מחר, לא פשוטים עבורי. לצערי פגישה שהייתה אמורה להתרחש הבוקר לקראת הכנות לחתונה ביתית שמתקיימת במושב החודש נאלצה להתבטל הגלל המצב.
צילום בחצר הבית. לתקווה של חג עצמאות שמח ושקט לכל בית ישראל
החיים מחוץ לאזור ממשיכים כרגיל, עבודה ילדים, בית, שגרה
גם תושבי הדרום רוצים שיגרה! עד מתי?
תושבי הדרום באשר אתם, ליבי אתכם מקווה שהשקט יחזור במהרה ונוכל לחגוג את עצמאותנו האמיתית בשלווה ובאושר.
חיבוק אתי גוטמן