אנחנו נפגשות מדי שבוע, באותו מקום, באותה שעה. בכל שבוע אני מגיעה אחרת: לעתים רגועה ובטוחה, איני נותנת את דעתי כלל על המפגש הצפוי. יש פעמים שאני נושאת בתוכי את הידיעה שייתכן ששוב אפגוש אותה, ששוב נאבק ושכנראה שוב אכאב, ואז אני צריכה לאזור את כל כח רצוני, לזכור למה מלכתחילה אני שם, ופשוט להגיע. ויש פעמים שאני מגיעה נחושה לא לפגוש אותה, או לכל הפחות לא לאפשר לה להכאיב לי. אני מצטיידת בשריון שיגן על הלב שלי ומחשלת אותו באמונה בעצמי וביכולות שלי. לפעמים זה מצליח לי. לרוב – לא כל כך.
בכל שבוע היא מגיעה אחרת: לעתים היא לא כל כך גדולה ועצומה. השריון שלי מצליח לשמור על הלב שלי ואני מרגישה שהנה, הצלחתי לאלף אותה, אני חזקה ממנה והיא לא יכולה לחטוף אותי עוד. פעמים אחרות, כשאני נישאת על גלי הביטחון שלי בעצמי ובכוחותי הפנימיים, היא מזדחלת בשקט מאחורי ומושכת את השטיח מתחת לרגלי, מותירה אותי מופתעת והמומה מעוצמת הכאב, אבודה וחסרת אונים.
אחר כך, כשעוברים יום או יומיים או יותר, אני יכולה לקחת צעד אחד לאחור ולראות ששוב נחטפתי אל מאורת המפלצת. או אז מתחילה שרשרת צפויה מראש אך בלתי נמנעת של מאבקים פנימיים בין הילדה הקטנה והפגועה שנחטפה על ידי המפלצת ירוקת העין, לבין הבוגרת האחראית שלא מצליחה להבין למה זה שוב כל כך קשה, כל כך כואב, ולמה לעזאזל אי אפשר לוותר על כל הריטואל המיותר הזה.
בכל שבוע אני חוזרת אחרת: לעתים מובסת וכואבת, לעתים חזקה ונחושה ולעתים עם חבלות קלות שלא צורבות כבר. משבוע לשבוע מתחדדת בתוכי השאלה מה תהיה האסטרטגיה הנכונה שלי מול המפלצת: האם, בדומה לדרקון בספר הילדים החביב עלי, ככל שאתעלם ממנה היא תגדל ואם אתייחס אליה – תקבל מימדים הגיוניים שאפשר לחיות לידם, או שמא אם אסכים להכיר בה היא תגדל ותתעצם עד שתבלע אותי לגמרי? ואולי בכלל היא סתם עושה רעש ומהומה ובעצם היא קטנה, חלשה וחסרת השפעה אמיתית עלי? האם אנחנו יכולות לחיות ביחד?
כשאני נחטפת כך למאורת המפלצת מושטת אלי יד לעזרה, אם רק ארצה. זו היד שמצביעה בשבילי על כל מה שיש, מציעה כלים לעגן את עצמי כדי שלא אחטף, שאוכל לעמוד בהתקפותיה של המפלצת בלי ללכת לאיבוד שם. כשכל זה מושט אלי, פתאום זה נראה אפשרי: לעמוד בהתקפה, לשאת את הכאב בלי להיאלם או לקפוא בתוכו.
בפגישתנו האחרונה התחולל מאבק אדיר: המפלצת התחילה בקטן, כתמיד, אבל אני, למודת נסיון ונחושה, לא נתתי לה לגדול ומייד שלפתי את כל הארסנל שברשותי ובניתי לי עוגנים, שלא תוכל לעקור אותי שוב, להכאיב לי כל כך. זה לא היה קל, והמאבק, כמו שקורה תמיד, שינה את אופיו: פעם ידי על העליונה ופעם אני חוטפת עוד מהלומה מדוייקת ללב. אני חושבת שהצלחתי בסופו של דבר לא להיחטף, אבל נותרתי כולי חבולה וכואבת, לא מרגישה שידי היתה על העליונה, לא מרגישה שהצלחתי להניס אותה. המילים שנאמרו באוזני בערבו של יום, כשכל זה כבר נגמר, לא הצליחו להביא מזור ללב שלי, שנשאר כואב ומדמם.
המפלצת הזו, ירוקת העין, היא כולה שלי. אין איש בעולם שיוכל לעמוד מולה במקומי, כי היא חיה רק בתוכי. כל קיומה תלוי בי, ואת כל כוחה היא שואבת ממני. אני יודעת ומודעת לזה, ויכולה לראות בדימיוני את עצמי מנתקת את אספקת הכוח שלה, הופכת אותה לכתם ירוק נטול כוחות. כרגע זה רק שם, בדמיון שלי.
בפוסט הקודם שלי דיברתי על למלא את ה'יש'. כשכתבתי אותו היתה המפלצת קטנטונת ולא הצליחה להסתיר ממני את כולי ואת דרכי. אני חושבת שהנשק היעיל ביותר שלה הוא היכולת שלה להעלים ממני את ה׳יש׳. כך היא מפרקת אותי מהגנתי הטובה ביותר ומותירה אותי חשופה לפגיעתה. עכשיו אני מחפשת את החלקים האלה בתוכי, אלה שיודעים שתמיד יהיה 'יש', שמצליחים לראות גם אותו, שיודעים לא לאבד את הידיעה שכל כאב, גדול ככל שיהיה, הוא לא הכל וצריך רק להסכים לראות את כל החלקים, את התמונה המלאה. אולי עוד יום או יומיים אוכל להרגיש את מה שהראש אומר: היום זזתי עוד צעד אחד קדימה, ואולי יום אחד המפלצת החזקה הזו תהפוך לקוץ קטנטן באצבע, לא יותר.
