המערכה הבאה

כשאני פוסעת בין שבילי העבר הרחוק,

ישנם רגעי צחוק וגם כאלה שבא לצעוק.

הזיכרון המתוק מתערבב לו בטעם מר

והכאב החודר כמשהו בלתי נגמר.

הנפש העמוסה בחשיכה זועקת,

פרצות קלות של אור מחפשת.

שאלות רבות את מוחי מציפות

מלאות בביקורת עצמית ובמחשבות.

מסביב הכל נראה כהזיה לא הגיונית

ששואבת את כוחותיי לתחתית.

מפחדת לשחרר את החוט הרופף

מפחדת להודות שנכשלתי ולהתכופף.

שאם כבר אגיד שדי ונגמר

אצטרך לסגור את הדלת לעבר.

הסיפור לא יחזור להיות כשהיה,

כי הפעם זה הסוף ללא התחלה.

מערכת כזו סבוכה ותלולה

דווקא זו שהיתה אמורה לעטוף כהגנה.

התפתלה בין תלאות החיים

לא עמדה בלחץ השינויים.

אין מי שיקרא בקול חזק ומהדהד

שמהשקט אנו צריכים לפחד.

דרכי החיים המסתוריות מפתיעות

לעיתים מגיחות בלי הכנות

אין בידינו את הכוחות,

אין תמיד בידינו החלופות,

רק לדעת לשחרר ולהיפרד,

רק לבכות את שבלב,

רק לזכור את החלק השורד,

רק להבין שזה מהות הכאב,

להמשיך בחיבוק ובאמונה,

לחפש את מקור הלהבה,

להתנחם בכל מקור שלווה ואהבה,

רק בידי לאסוף כוח להמשיך בתבונה

ולצעוד צעד אחר צעד מחוזקת אל המערכה הבאה.