יום ירושלים מלבד היותו יום המדבר על שחרור/כיבוש/חיבור ירושלים, מלבד היותו יום שבו אנחנו מציינים את חיבור שתי ערים לאחת , יום בו ניתן לחגוג את הרבגוניות או את הריבונות הבלעדית, הוא גם יום הזיכרון ליהדות אתיופיה. ומה לירושלים ויום זיכרון ליהדות זו ? אולי כי באתיופיה חלמו על ציון ולא על ישראל, ואולי גם תשאלו מהו בכלל היום הזה למה צריך אותו ולמה לא שמענו עליו?
לא שמענו עליו כנראה מאותן סיבות. אנחנו לא יודעים הרבה על התפוצה האתיופית ואולי גם מסיבות עצובות אחרות. אבל הוא מציין את המאמץ האדיר, המורכב והלא יאומן שעשו העולים מאתיופיה בדרכם לפה. מאתיופיה עצמה לא היה ניתן להגיע לכן היה צריך לברוח לסודן, ומשם דרך המדבר הארוך היבש והמסוכן להגיע למחנות האיסוף מהם הוברחו לפה. ארבעת אלפים איש מתו בדרך לפה, מתו מצמא ומרעב, ממחלות ומהדרך הקשה, נרצחו בידי שודדים נפגעו מחיות בר. בכל פעם שאני חושבת על הסיפורים האלו אני מצטמררת, לא מדובר על תקופה עתיקה, אפילו לא על לפני מאה שנה, מדובר על סוף שנות השמונים של המאה ה-20.
אחד השירים היפים ביותר שמתאר את המסעות האלו הלחין גרוניך לאחר שהחל בפרויקט של אימוץ קבוצות נערים ונערות אתיופיות מוכשרים , וללמדם מוסיקה
יהי זכרם של הנספים בדרך ברוך (והם לא העליות היחידות הזקוקות להכרה זו)
המסע לארץ ישראל
מילים: חיים אידיסיס לחן: שלמה גרוניך
הירח משגיח מעל,
על גבי שק האוכל הדל
המדבר מתחתי,
אין סופו לפנים,
ואמי מבטיחה לאחי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.
**
אור ירח החזק מעמד,
שק האוכל שלנו אבד
המדבר לא נגמר, יללות של תנים,
ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.
**
עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.
**
ובלילה תקפו שודדים,
בסכין גם בחרב חדה
במדבר דם אימי, הירח עדי,
ואני מבטיחה לאחי הקטנים.
**
עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.
**
בירח דמותה של אימי,
מביטה בי, אמא אל תיעלמי
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,
לשכנע אותם שאני יהודי.
**
עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל
**
עוד מעט, עוד קצת, להרים עיניים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.
[youtube U1GlfmwoFAE nolink]
אמש נערך לראשונה ערב "סיפור על הדרך" שבו שיתפו עולות מאתיופיה את סיפורי העליה הקשים שלהן. הנה קטע קצר מהערב שאירחה אתמול ח"כ עליזה לביא