לפני שנה וחצי בערך ישבתי בשירות הפסיכולוגי, מולי מאבחנת חיננית עם עיניים כחולות ,
"זה תמיד היה ככה, משהו לא הסתדר לי… "
"מה לא הסתדר l;?" העיניים שואלות ולא מבינות
"למה אנשים עושים דברים… מאיפה הכוחות… מה באמת חשוב…" שברי משפטים לא ברורים ולא מאוגדים. היא לא הבינה.
לא הצלחתי להסביר לה וגם לא לעצמי , מה בדיוק אני לא מבינה. אבל זה בער בי בכל עצמותיי
קמתי עם זה כל בוקר והלכתי עם זה לישון.
ריקנות בשילוב שאלות .
ויודעים מה?
וככל שפיניתי לזה יותר מקום, זה התרחב .. מה זה ?
עם הזמן , עם ההיפרדות מהחומות , מההיאחזויות, שבאו בצורות שונות, בעיקר היאחזות במסגרות שלא מתאימות לי
אנשים, תזונה, עיסוק, שלא תואמים לי , ולא תואמים את אישיותי, לא ממלאים אותי
זה כבר הגיע למחוזות מאוד רחוקים ,
תהומות מאוד גדולים, שבהם אני כבר מרגישה לא ממש אנושית.
לא ממש אדם.
זה קשה להסביר, אולי אותן תחושות ומחשבות הן ברורות רק לי. זה רגש חזק כזה,
של איזשהו ספק, של האם אני בן אדם. בן אנוש?
כי אני כבר לא מרגישה ככה.
אז זה היה תהליך שבו שחררתי. שחררתי את כל ההיאחזויות שלי. אחת אחת.
לא הכרחתי את עצמי לעשות כלום. אני עושה מבחירה ומתוך החלטה. וואו, זה נראה כל כך אחרת. וואו.
מה ששינוי קטן יכול לעשות.
זה לא הופך את החיים לסרט הוליוודי מושלם, והכל מסתדר בדיוק איך שרוצים.
לא, החיים הם אותם חיים.
אבל יש לי את הבנה הזו שהייתה חסרה לי
שבבוקר לפני שאני פוקחת עיניים, ובלילה כשאני עוצמת אותם,
אני חיה קודם כל עם עצמי.
את הבחירות שלי בחיים אני עושה בהתאם למטרות שלי ולהחלטות שלי.
והמטרה העיקרית שלי? היא להיות שלמה עם עצמי, ושיהיה לי טוב.
אני מול עצמי. ותו לא.
"אני מבינה שבחיים אין ביטחון אמיתי, מלבד אמונה בעצמך.
ואין שום דבר שהוא שלי, הכל מתנות מה'.
וגם הקשיים שעברתי והמכשולים,
הם מתנה שנועדה לכשל אותי. ואני שלמה איתם.
הם מי שעשו אותי מי שאני היום, בחורה גיבורה ולוחמת. "(שוב, מדונה)
"לגמי מהצוף הרחיבי ראותייך כי עולם שלם פרוס למרגלותיך. .. שחררי את לפיטתך ותני ליעל לשחק במור וקינמון היא עוד תפתיע אותך…
עדיין לא ראיתי מה כוחה של אש המכלה יער, אך יודע אני מה כוחה של אהבה."(א.גטניו)
כי הכוח הגדול ביותר המניע את העולם הוא לא הכסף, אלא רק האהבה (אני).
אני מגרשת מחיי כל פחד וכל משקולת המורידה אותי מטה- איני רוצה בה
יותר מפחיד מלהיכשל ?
זה לבחור ולעשות מתוך פחד.
החיים קצרים, הזמן והכסף הם המשאבים.
הזמן מתעלה. דקה של עשיה וסיפוק שווה פי מליון מצ'ק. ועם הסיפוק והאהבה- מגיע הכסף
הדברים האלה, שאני כותבת, הם אוצר , והם מכילים את כל הטוב של העולם. את כל הסדר הטוב שלו.
ומותר, מותר להשתהות . מותר לטעות. מותר לנסות ומותר לתהות. והכוונות ברורות: הכל כדי לפרוח (לא לנבול)
פעם הייתי חושבת מה האיכות שאני יכולה להביא לעולם כדי לשפר אותו. היום אני מבינה, שהשאלה היא קודם כל מה אני יעשה כדי שישפר את החיים שלי.
מה יעשה לי טוב? כי מה שיעשה לי טוב- זה מה שיעשה לעולם טוב. חד משמעית זו האמת.
אני מלכת בדולינה, הכל יסתדר.
ויודעים מה?
בכך שאני חיה את החיים בדיוק לפי הבחירה שלי,
אני נותנת לאחרים את הלגיטימציה לעשות כן.