המזכרות

אני בדרך כלל לא קונה ספרים שלא המליצו לי עליהם. או יותר נכון: אני בדרך כלל לא קונה ספרים.
איכשהו יצא שהגעתי לחנות הספרים שני מטר מביתי, ביום הזה שנדמה שהחורף כמעט נגמר, וקטפתי את הספר הזה ממדף הלהיטים המוזלים.
ישר מההתחלה התחברתי אליו. המילים, הזכרונות, האהבה הגדולה הזו שהוא מיטיב לתאר.
לא אחת התעוררנו, הבטנו זה בזו בשתיקה, ואחר כך חזרנו לישון. בשעות אחר הצהריים המאוחרות אכלנו ארוחת בוקר בישיבה מזרחית על המיטה. השארנו את הוילונות סגורים, כמו זוג ערפדים שחוששים מן האור. בתחילתן של אהבות רוצים לספר זה לזה הכול, מהר כל כך ובטירוף. נחלטמו שלא להיחשף מהר מידי. אסרנו על עצמנו לספר יותר מסיפור חשוב אחד ביום. הארכנו את קדחתנות הגילוי, משוכנעים שיש לשמר זמן רב ככל האפשר את התמימות ביחס לאחר.
מודה: לא אחת תהיתי איך משמרים את התמימות הזו עליה הוא מדבר. איך עושים שהוא יישאר כזה מושלם לנצח? שהוא ימשיך להיות כמעט בלתי אפשרי? יכול להיות שלמחבר יש התחלה של תשובה. אז אולי להחליט שלא לספר הכל בהתחלה ואולי גם באמצע וקצת גם בסוף? אולי זה הפיתרון?
למערכות היחסים המשפחתיות יש חלק גדול בספר הזה. נזכרתי בערב הזה. ממש לאחרונה. אמא שלי הגיעה אליי. מה זה – את לובשת טייץ? לא ראיתי אותך כמעט אף פעם בטייץ. היא אמרה. חשבתי שהיא הולכת להחמיא לי, התלהבתי. שהיא הולכת לומר לי שזה נורא יפה לי ואני צריכה ללבוש את זה יותר. שרואים ככה את הרגליים היפות שלי. אמרתי לה שאני כמעט לא לובשת אבל אם כן רק עם חולצות ארוכות מעל. אז זהו – זה מה שרציתי לומר לך. רק עם חולצות ארוכות! אמרה אמא ולא יספה. מסתבר שאני לא היחידה עם העניין הזה, וכך המחבר כותב:
אמא לא הרגילה אותי לשפע כזה של רוך, של חמימות. עלה בי רגש עז, כאילו אמרה לי שהיא אוהבת אותי אחרי שנים של יובש רגשי. כמה מטופשת הציפייה האינסופית לגילויי חיבה מצד ההורים; די שיזרקו לך עצם קטנה ואתה מכרסם אותה בשמחה ומכשכש בזנב.
אני לא מעוניינת לספיילר לכם כי אני כן מעוניינת שתקראו את הספר הזה. אבל רק אומר לכם שהוא עוסק הרבה בהחלטות ובחירות, וגם בלדעת שלא תמיד עשית את ההחלטה הנכונה, וזה בסדר. וגם אני הכי אוהבת טוויקס.
…הקופאי ניגש אליי. "אני ממליץ על טוויקס."
"אה, באמת, למה?"
"כי יש שניים."
חשבתי: כל החיים צריכים להיות ככה. בכל פעם שעומדת בפני האדם בחירה, הוא צריך לקבל עצה ממישהו שמתמצא בנושא. הוא צדק, הטוויקס היה בחירה מוצלחת. כשעמדתי לשלם אחזה בי אינטואציה: אם האיש הזה מתמצא בחטיפי שוקולד, אולי הוא מבין גם בנשים? הרי יש ביניהם הרבה מן המשותף.

המזכרות מאת דויד פואנקינוס בהוצאת כתר, מצרפתית: לי עברון- ועקנין, 219 עמודים.