הם

הם אף-פעם לא רצו אותי כמו שאני רציתי אותם.
הם אף-פעם לא אהבו אותי כמו שאני אהבתי אותם.
הם אף פעם לא שינו סטטוס או העלו תמונה שלנו יחד.
זה לא שאני צריכה את שיתוף היתר של חיי הפרטיים ברשת, אבל זה תמיד היה נראה כאילו הם מתביישים בי, אבל בזו שהגיעה אחריי – הם תמיד הרגישו צורך להראות אותה.

לפעמים, אני חושבת שההוא שדווקא כן רצה ואהב, הטיל עליי קללה, כמעט כמו זו של אפרים שמיר על ירדנה ארזי:
"אבל אני היחידי שיודע שאף על פי יופייך המשגע, לא תדעי אהבה אמיתית לעולם!"

או קללה כמו זו של אביתר בנאי על האישה העלומה ב"תיאטרון רוסי":
"אני כועס ומקווה שתיכשלי, שתמשיכי לרעוד ולפחד משיגעון. אמן תישארי לבד לנצח!"

[youtube VDoB5A3_BAI nolink]