(בפתח הדברים אדגיש שאני מתייחסת למקרים בהם יש שביעות רצון מהמטפל, ולא למקרים בהם הוא מציג התנהגות שיכולה לעורר חשד).
הבנתם שיקירכם כבר לא יכול להסתדר לבד בבית והחלטתם להכניס עובד/ת זר/ה?
מצפים שמיד תבוא הרווחה וההקלה, שיש מי שמטפל ודואג?
לא תמיד הדברים קורים כפי שאנו מתכננים ומקווים.
בשלבים הראשונים של הדמנציה ישנה פעמים רבות התנגדות גדולה מצד האדם עם הדמנציה להכנסת אדם זר לביתו.
אני מציעה הסתכלות מנקודת המבט שלו:
אדם לא מוכר, פולש לטריטוריה שלי ונוהג בה כבשלו! בנוסף, הוא מתעקש לעזור לי בדברים בהם אני לא זקוק כלל לעזרה! ולמה הוא חושב שזה לגיטימי להיכנס איתי למקלחת ולראות אותי במערומי??? זה מבייש! זה מכעיס כל כך!!! למה שאסכים לדבר כזה???
וכך, אולי, מתחילה התנהגות תוקפנית של האדם עם הדמנציה כלפי העובד/ת הזר/ה. הם, מצידם, מרגישים מותקפים ונעלבים וגם נבהלים, ומשתדלים להיראות ולהיות מורגשים כמה שפחות כדי להפחית את החיכוך (או שלעיתים גם הם מרימים את הקול?).
איך אפשר להקל את קשיי ההסתגלות?
חשוב לאפשר תהליך הדרגתי של הסתגלות הדדית. להיות נוכחים במקום, לחכות עם עזרה בעיניינים אינטימיים. לאפשר גם לעובד הזר להתרגל למקום ולאדם ולרכוש בטחון, וגם לאדם עם הדמנציה להסתגל לנוכחות אדם נוסף בבית.
בנוסף, אם נבין את הצורך של האדם עם הדמנציה, אולי יהיה לנו יותר קל להתנהל בצורה מתאימה יותר עבורו.
הצורך יכול להיות שיכבדו אותו, צורך להיות מועיל, להמשיך להיות בעל מעמד. ואז:
נוכל לייעץ לעובד הזר לשתף אותו במה שהוא עושה, ואפילו להתייעץ איתו: איזו חולצה תתאים היום? איך אתה היית מכין את זה? עם איזה חומר כדאי לנקות? וכו'.
נוכל לשתף אותו בהחלטות שאנחנו מקבלים עבורו, לאפשר לו לבטא את מחשבותיו ותחושותיו ולתת להן מקום לגיטימי.
יכול להיות שיש לו צורך בביטחון:
כאשר מאפשרים היכרות הדרגתית בזמן שעדיין יש מישהו מוכר שנוכח בבית, תחושת הבטחון לרוב לא נפגעת.
היו סבלניים. זה לא תמיד קל, אבל זה משתלם…
ואיך אתם התמודדתם? באילו קשיים נתקלתם? מוזמנים לשתף וכמובן להמשיך ולשאול, כאן או בפרטי.
