'תוחלת החיים של אהבה' / ינץ לוי
——
עוד בטרם אכתוב על הספר, אתחיל, כמו ינץ לוי, בסוף, ואומר, שאהבתי את הספר הזה מאד. הוא מרגש, נוגע, ומטלטל. והפן האישי בו נוקט לוי, יוצר אינטימיות ואהבה, עם לוי, ועם כל אחד מגיבורי סיפורו הנפלא. תוחלת החיים של האהבה היא אין סופית בסיפורו של לוי, והוא בא לגמרי מאהבה, ומכאב ומהאישי, תוך כדי הרעדת לב הקורא, אבל עם חוש הומור ורגעים משעשעים לא פחות מכואבים. ואני לגמרי ממליצה באהבה על הספר הזה.
"הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב, שלאהוב אותך זה לשלם בכאב…."
ינץ לוי, המוכר יותר להורים שביננו, ככותב סדרת הספרים המצליחה והמשעשעת 'הרפתקאות דוד אריה', מפתיע כאן בספר למבוגרים, נוגע ללב ואישי עד כאב.
לוי בן למשפחה (מה שנקראת) ברוכת ילדים, ואח ליוצר מפורסם אחר (רשף לוי, הבמאי והתסריטאי המוכשר), מגולל בגוף ראשון, את סיפורה של משפחתם שמתמודדת עם גילוי מחלה סופנית באחד מאחיו. ומן הסתם לא אקלקל את הסוף, אם אומר שהאח החולה, נפטר בסופו של דבר ממחלתו, שהייתה לסוד כמוס במשך שנים רבות, מחלת האיידס, הכה לא פופולארית, ובטח לא סקסית. לוי עצמו כבר מהמשפט הראשון בספר מגלה את הסוף, הכל ידוע מראש, אבל ממש לא נשכח מהלב.
המשפחה המונה שישה אחים ואחיות, אמא דומיננטית ודאגנית ואב מבוגר וסנילי, מתבשרת יום אחד כי הבן השלישי, לביא, חולה, אבל הטראומה הגדולה הינה סוג המחלה, איידס. הסיפור ממוקם בתחילת שנות התשעים, כאשר הבורות והפחד שלטו בכל, והמחלה הזו יוחסה להומואים, נרקומנים וזונות. לביא שלא משתייך לאף אחת מהקטגוריות, נזרק באחת מהצבא, ומעכשיו על המשפחה להתמודד עם שעון הזמן הנספר לאחור על חייו, כשהסוף ידוע מראש, אבל הזמן שנותר, אף כי קצוב, לא ברור.
הסיטואציות בספר, הקפיצו לי לראש את הפתיחה המפורסמת של צ'רלס דיקנס לספרו 'בין שתי ערים':
"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים;
היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות;
היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות;
היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים;
היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש;
הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי;
גן עדן ציפה לכולנו, או היפוכו הגמור…."
כמו בפתיחה המרשימה הזו, מצליח לוי לגעת בכל פעם בשני הקצוות, הרע לתפארת מול הטוב המוחלט.
למרות הייאוש, הכאב, הצער והפחד, כל בני המשפחה ההזויה, החמה והמשעשעת הזו, מאוחדים ומתמודדים. המחלה נוגעת בכל אחד מבני המשפחה, פוגעת, מטלטלת אבל מאחדת מקרבת ומביאה כל אחד מהם להיות שם בשביל לביא, אחיהם.
לוי מצליח לצייר משפחה מצחיקה, שכל דמות בה (ויש רבות) שונה מהאחרת, ומתמודדת עם הסיטואציה בדרכה, אבל כולם מלוכדים, חיים את המחלה, ונמצאים שם בשביל האח החולה. אומנם יש חולה אחד, אבל כל המשפחה מתמודדת עם המחלה. וכל מי שחווה אדם אהוב חולה סופני במשפחתו, יבין ויזדהה, ואפילו אולי יקנא, באכפתיות, בהדדיות, בערבות ובהתערבות של כולם במחלה. מחלה של בן משפחה היא מחלה של כל המשפחה. טולסטוי בספרו 'אנה קרנינה' כתב: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". הספר הזה, הסיפור הזה, הינו הוכחה כי לא תמיד כך הדבר. יש אומללות משפחתית, שהופכת אוניברסאלית ומשותפת לכל המשפחות האומללות שנאלצות להתמודד עם כאב ומחלה של אחד מאנשיה. ולוי מצליח ללכוד את האווירה והסיטואציה ולהראות איך מצב של אדם אחד, לגמרי נוגע בכל חוליה במארג המשפחתי.
"כי בעצם שכותבים משהו ביוגרפי צריך להקדיש מחשבה לשאלה האם אתה ככותב רוצה שזה יהיה תיעוד ביוגרפי, או שאתה שואף לקחת את זה ולעשות מזה מעשה ספרותי״ (עמ׳ 322)
לוי מקיים למן הרגע הראשון ולאורך כל הסיפור, דיאלוג ספרותי עם עצמו ועם יצירתו. לעיתים, לטעמי, יותר מדי. דבר שפוגם פה ושם בזרימה הסיפורית ויוצר מעין הזרה של הסיטואציות, הוא הולך קדימה ואחורה בזמנים, מספר על העבר המשפחתי בתקופת המחלה ועל ההווה הנוכחי בזמן שהוא כותב את הספר והסיפור שלו. הוא מתדיין עם ספר אחר, של סופרת אחרת, שכותבת על מחלת האיידס, תוך שנשענת על תחקיר שעשתה בעבר, שם נתקלה במספר ובמשפחתו, ומשם לקחה חופש יצירה, ובכך גרמה לו אנטי וכעס גדול. והוא שואל כל הזמן האם הוא נשאר באמת שלו, או שעליו לשנות את המציאות לטובת החופש הספרותי והאיכות. ה"יציאה" שלו לתקופת כתיבת הספר והתדיינות שלו עם עורכת ספרותית ועם חלק מהגיבורים, מגיעה בשלב בספר שאנחנו לגמרי שבויים בסיפור ובגיבורים. ובכך גורמת להרחקה מיותרת מהסיפור. הוא כלאחר יד מודיע כי לביא מת, בלי לספר איך מתי וכיצד היה הסוף, עוצר את הסיפור, וקופץ בשליש האחרון של הסיפור, מהעבר, לזמן כתיבת הספר, להווה, ולהתלבטות שלו לגבי האמת והאמנות הספרותית, ורק בפרק האחרון חוזר אל סיפור העבר ואל סופו של לביא. לי הדבר הפריע (ואפילו, אולי, היה מיותר קצת).
…"אבל השאלה שהעסיקה אותי היא האם יש חיים בספר. כלומר, האם מתוך כל בליל המילים מזדקרים חיים? ולא חיים כלליים, לא חיים ספרותיים, אלא אותם חיים שחיינו אז בימי המחלה של לביא וכל מה שקרה לפני ואחרי וקשור לזה ואולי ממשיך לרחוש ולהתרחש ולחיות עד היום…" (עמ׳ 306).
והתשובה שלי לשאלתו של לוי, לגמרי. למרות העיסוק במוות יש חיים בספר, חיים אמתיים, כואבים מצחקים, נוגעים, מרגשים.
ועוד משהו, בנימה אישית, יצא לי לקרוא לפני שנים את התסריט לסרטו האישי של אחיו של ינץ, רשף לוי – "איים אבודים" (שחותם על כל תסריטיו בשם 'רגב ורשף לוי' על מנת להנציח את אחיהם רגב שנפטר מהמחלה). הסרט סיפר את סיפור המשפחה שלהם תוך שינויים אמנותיים לטובת הסיפור וההרחקה שלו המאמת הכואבת במעט. בזמן שקראתי את "תוחלת החיים" שודר בטלוויזיה סרטו של רשף, והיה לי מעניין לראות את ההבדלים של שני האחים בגישה שלהם לסיפור, לכאב לטראומה. תמיד ידעתי שיש שם סיפור מעבר, הרבה יותר כואב, והנה ינץ מצליח להגיש את הסיפור הזה, בדרכו. ולעשות זאת אחרת ולא פחות טוב, בלשון המעטה.
״אין שמחה גדולה יותר משמחת האהבה״, חשבתי. ״האהבה, השמחה, היופי והכאב קשורים זה בזה ללא הפרד. (עמ׳ 295)
לכו לקורא. החוויה כבר בפנים.
