לפני כמה חודשים אורנה התחילה לדבר על אתגר ביער, יער חרובית, הידוע בסינגלים היפים שלו (בעיקר לחובבי אופניים). כולנו חשבנו…באמת, מה לנו ולזה? כבר היו לנו ריצות "כבדות" ביערות, אבל לעשות 21 או 32 או אפילו 43 (רק לבעלי תואר ראשון בטירוף), זה כבר סיפור אחר לגמרי.
מודה שלא לקחתי את העניין ממש ברצינות, אמרתי שאני ארוץ 21 והמשכתי הלאה. הייתה ריצת הכנה, היכרנו את היער, את הסינגלים, הסלעים שצריך לקפוץ מעליהם, העצים והנוף המשגע, אבל גם זה היה בקטנה 12-14 ק"מ.
התאריך התקרב וציפיתי לקצת התרגשות, שכמובן הגיעה יחד עם כל הספקות. לפני כשבועיים התחילו השאלות: את באמת חושבת שאת מוכנה? כולה עשית חצי אחד וגם הוא היה מישורי וכיפי. מה חשבת לעצמך? אולי תעשי רק 15? חם בחוץ, את הולכת להתפרק. סימני שאלה רק צצו עוד ועוד.
ביום שלישי, 3 ימים לפני המרוץ, אורנה ביקשה ממני להיות מאספת 21. אמרתי כן ועשר דקות אחרי נרגעתי. משום מה, כל הלחץ ירד. השתחררתי ממשהו שאפילו אני לא יכולה להסביר. נכון שאני לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד ואני מתחרה רק נגד עצמי. כל קילומטר שאני עושה הוא אחד יותר ממה שעשיתי, כל שניה פחות, היא שניה פחות ממה שעשיתי, כל פעם שאני יוצאת מהמיטה ב4 לפנות יום, היא יותר ממה שקמתי עד עכשיו. ואני אומרת את זה בקול רם, שחור על גבי בלוג, לא אכפת לי מה חושבים עליי, אם אני לא מהירה מספיק. מספיק למי או למה? לא הולכת לזכות במקום הראשון באף תחרות, זו לא המטרה שלי, אבל אני כן רוצה ליהנות מהדרך וממה שאני לומדת בה. על עצמי, על היכולות שלי והרצונות שלי. כל השאר – פחות רלוונטי.
אתמול בבוקר, רצתי 21 ק"מ בהנאה רבה מאד. היה לי ממש קליל (או כמו שמישהי אמרה לי אחרי הסיום – את לא נראית כמו מישהי שסיימה עכשיו 21, מה קורה פה? מזלי שהשעון מראה 21). ברגע שהבנתי שאני לא צריכה לרוץ אפילו נגד עצמי, התחלתי ליהנות. המסלול אכן מאתגר ולא פשוט, עם עליות שלא באמת ברור למה היה צריך לעלות אותן – כמו תל צפית שהיה נחמד מאד להכיר ולעלות עליו רק כדי, לעשות כמה תמונות ולרדת מהצד השני. הרבה חיות שלא הבינו מי המשוגעים שרצים להן מול העיניים בשבע בבוקר, מזג אוויר מעולה (עד שמונה בבוקר)
היה כיף. לא כאבו לי הרגליים אחרי ואפילו השין (שימו לב לזה שהתאמנו צבעים), התנהג למופת רק עם קצת הצקות. אז כן למדתי, למדתי ליהנות מהדרך, להסתכל בצדדים ולהתבונן, ללמוד ממה שעובר ליד ולייצר זיכרונות שיישארו לעד. וכדי להנציח אותם, מתחילה מסורת puffer fish אחרי או לפני כל עלייה. צפו פגיעה.
אני יודעת שזה מוזר לא לשמוע אותי מקטרת, אבל אין מה לדאוג, מבטיחה מלוא קיטורים בשבועות וחודשים הקרובים – מתחילים להתאמן לסובב, 33 בפעם הראשונה. על מה בדיוק חשבתי כשנרשמתי? לא ברור, מה שכן ברור, הוא שזהו הפוסט ה-50 בבלוג, (כן, כן, עברה שנה) אני כבר אחרי 2 חצאים ורק התחלתי…המשיכו לעקוב, יהיה מעניין.
בנתיים, כמו שכבר אמרתי, הכל בראש. תחשבו על זה.
#לאן_את_רצה_TantiRoza
