נשימה עמוקה, נשיפה. ושוב .
יום ראשון, היום הראשון בשבוע זה שמבשר, שמושך אחריו בשרשרת את הימים כולם.
חשוב שיתחיל השבוע בנחת. חשוב שיתחיל בטוב. לא?
ובכן, בשבע וחצי בבקר כמעט שקיבלנו מכתב פיטורים. הכלבה, שמחה הסתובבה שמחה חופשיה ומאושרת ברחבי הכפר,אני משוכנעת אגב שהיא זימזמה לה את מילות השיר הזה "שיר לנו שיר ושלח לנו אור… בואה חופשי ולך מאושאאר…"
בדמיונה ראתה עצמה עוסקת בתחביבה הידוע הפחדת טווסים (מה שגורם לעוף המקושט יתר על המידה הזה לנסוק לגבהים שמי היה מאמין שהוא מסוגל בכלל..) שמחה שהיא כולה כוונות טובות בסך הכל רוצה לאלף את הטווסים ולאמן אותם, אבל הקודקוד של הכפר לא רואה זאת בעין יפה כלל וכלל. וכך, הבקר בהיותו מסייר בשטחי האחוזה רצה לקראתו מקשקשת בזנבה כלבתינו טובת הלב (ורפת השכל) שמחה. לפרוטוקול אציין, חל איסור מוחלט על כלבים לשוטט חופשי. ועל שמחה במיוחד בשל מה שהוזכר קודם ובשל מקרה מצער נוסף בו נצפתה שמחה מלככת גוזלי טווסים (על כך נקנסנו ב200 שח, אותם דרשתי משמחה להחזיר בביצוע מטלות בית, היא חפרה מיד עוד כמה בורות בחצר ומצידה ראתה את הנושא כסגור!).
המנהלת שלנו התקשרה מתנשמת שיוצא מכתב טרום פיטורים (??) עם העתקים לכאן ולשם, במקביל הובלה הכלבה לביתנו אחרי שניצלה מנסיעה אל מכלאת העיריה..
הקרח מהר להתגלח וסר למשרדו של הקודקוד שם התנצל מעומק הלב, נשבע שיאסור את הרפה, יטיל עליה עונש וגם ינזוף בה ובי ובו בעצמו. המכתב נמשך (הוא אמר שימשוך את המכתב..) והקרח שב הביתה מכיר תודה.
אני מצידי הייתי עוסקת בשינון המנטרה "הכל בסדר, הכל בסדר.." מפעם לפעם הפכתי רוגזת ועצבנית יותר. מה בסדר בדיוק??
אתמול הלכנו לים. אבא אמא וארבעה ילדים.
השמש ליטפה, הים היה רטוב. ארמון מפואר במיוחד נבנה.
כמה טוב ונעים.
אחר כך אכלנו ארוחת בקר, חלקנו אכלו צהריים.
חלקנו מרח קטשופ על הפרצוף, השיער, הסוודר של אמא. הטיח כוס זכוכית על הרצפה.
אחר כך קנינו תותים. קוראים להם מלאך, לתותים, מתוקים מתוקים.
הכל בסדר, בסדר גמור.
בערב נמלטנו מהבית, אני והקרח, השארנו סבתא וארבעה ילדים.
לבשתי שחור ואדום.
הוא לבש, וזה גם משהו..
ישבנו על הבר בשוק הפשפשים, וניסינו להרגיש צעירים ונטולי דאגות..
כאילו לא יבואו מחר בבקר 12 ילדים, כאילו העומס והבאלגן והמלא מלא פרטים ומטלות לא מוטלים על כתפינו כשכמיית צמר ביום אביך.
כאילו לא היו "חומת מגן" ו20% וכל הקסם הזה. כאילו יש לנו בית. כאילו הכל כשהיה. כאילו אמא בטוב. כאילו אבא קרוב.
ולרגעים הצלחנו.
היה קשה להתניע .צפינו בצוות שעבד מאחורי הבר שותה צ'ייסרים בזה אחר זה וממשיך לתפקד, בדינמיקה המסונכרנת בין השף לסו שלו.
והתרככנו, וחייכנו.
הכל בסדר. אמרתי.
הכל בסדר גמור, ממש בסדר, כבר הרבה זמן, אמר הקרח.
כשחזרנו הבית היה הפוך, היה אחרי עשר (כי יצאנו מוקדם בתקווה שמישהו אחר ינקה את הבלאגן שלנו.. הכוונה ירדים את התינוקת..)
הצנום שכב על שמיכה שהייתה פרוסה על הרצפה (כגודל הסלון ) חצי מרכושו היה מונח עליה והוא לכאורה ישן..
הבר מצוואי נמלט למקלחת אליה היה אמור להתכנס שעתיים לפני זה. היפיפיה הבכרוה הייתה מנדנדת עצמה על הכורסא אוחזת באיפון ומפייסבקת עם העולם כולו, הסבתא נראתה כאילו היא זקוקה לסנטוריום בשוויץ.
והתינוקת מקפצת כשדה על הספה רוקדת ומפזמת כאילו הקיצה זה עתה משינה ערבה ערבה.
הכל בסדר. בסדר גמור. ממש בסדר!