השבוע איש כמעט זר קרא לי 'מלאכית'. התרגשתי ממש. לא זוכרת מתי קראו לי כך, בכוונה כזו. המילים שלו חדרו את כל ההגנות והמחסומים שהתעטפתי בהם וליטפו את הלב שלי, שכבר הרבה ימים לא מצליח להרגיש. התרגשתי כי אחרי חודשים של קיפאון פנימי, החום האנושי הבלתי צפוי הזה היה לי נעים. התרגשתי כי הבנתי שעל אף החוויה הפנימית הקפואה שלי, משהו בי בכל זאת הצליח לצאת החוצה ולגעת באחר, וזה היה עבורו משמעותי כל כך. וגם עבורי.
מעשה שהיה כך היה: לפני כמה ימים הזדמן לי לסייע לאדם שנפצע ברחוב. יומיים אחר כך פגשתי אותו שוב באותו מקום והתעניינתי בשלומו, וכך התגלגלה השיחה שבה הוא קרא לי 'מלאכית' והצליח במילים שלו ובמבט שלו לגעת לי בלב. כשחזרתי הביתה התיישבתי לעבוד, הפעם עם מוזיקה, ובתוך הרצף האקראי נשמע פתאום השיר של ארקדי דוכין – להרגיש, והמשפט שחוזר בו – "מה זה משנה, העיקר זה להרגיש שוב" הרגיש מדוייק לגמרי. בקורס שאני לומדת בו חוזרת המרצה על המשפט הזה, שמצליח כל פעם מחדש לזעזע ולהבהיל אותי: אדם לא יכול להיות מנותק לחלוטין מרגשות כמו כאב או פחד ובו זמנית להרגיש באמת שמחה ואהבה. רוצה לומר שלהרגיש את החיים באמת, משמעו להרגיש הכל: כאב ושמחה, פחד ואהבה, עצב וחיות. הכל כרוך יחד בחבילה אחת והבחירה היא לקחת פנימה או להשאיר בחוץ. ימים רבים בחרתי להשאיר בחוץ, ועכשיו אני בוחרת אחרת ומוכנה להרגיש את כל מה שדחקתי הצידה עד עכשיו. אני בוחרת בחיים מלאים.
הימים האחרונים הם ימים של בירור: אני בודקת עם עצמי מה נחוץ כדי שאוכל להישען על ההתכנסות ולהתחיל לנוע מהמקום שבו נתקעתי. לא טוב לי כאן, במקום הזה, שהיה במשך שנים רבות המקום הכי בטוח בשבילי. לא בהכרח הכי טוב, בדרך כלל מאוד בודד, אבל בהחלט בטוח, רק מעצם היותו מוכר. אני יכולה להרגיש בתוכי התחלה של תנועה, התחלה של התחלה, והמשקפים הוורודים שלי, שהיו שבורים ללא תקנה, כך נראה היה לי, נראים עכשיו ברי תיקון.
