כשעברתי דירה הרגשתי שאני ילדה גדולה, בוגרת, אני אנקה לבד, אבשל לבד, יהיה לי כיף חיים.
אז לנקות היה נחמד, לסדר היה נחמד, לבשל? גיליתי שלא ממש נחמד.
אז הכנתי פסטה ושוב אכלתי דגני בוקר,קצת לחם בתוספת לחם, איפה האוכל של אמא, איפה?!
התקשרתי אובדת עצות לאמא ושאלתי איך אפשר להציל את המצב, כיוון שאם אוכל עוד טוסט אחד, אשתגע.
דיברנו על האוכל שהיא מכינה לי, תבשילי הירקות.. התחלתי להיזכר כמה אני מתגעגעת לאוכל הביתי.
כמו שאומרים, לאמא תמיד יש תשובות- ובאמת היתה לה תשובה- מיקרוג'ין. ביקשתי ממנה שתדבר בעברית ותסביר לי.. מה לעזאזל?
אז אמא שלחה לי קישור למיקרוג'ין וכבר הרגשתי שאני בדרך הנכונה. מן סיר קטן ומקסים שבעצם תוך כמה דקות יכול לספק לי ארוחה (כמעט) כמו של אמא.
כמובן שהיתי בשלב שאני מוכנה לנסות הכל , ונכנסתי והזמנתי בלי לחשוב פעמיים (אמא אומרת.. אמא יודעת).
בזמן שחיכיתי למשלוח התחלתי לחשוב מה אני אכין : אורז עם ירקות, בטטה ותפוחי אדמה.. אולי עוף עם בצל.
אחרי שניגבתי את הריר וחיכיתי ממש מעט זמן למשלוח, הוא הגיע- המיקרוג'ין שלי.
השימוש היה כזה פשוט, כזה מהיר, כזה ברור- כמה שאני הייתי מבסוטה.
המיקרוג'ין נכנס למיקרו, הוא קטן ומקסים, ומתאים בדיוק בגודל. מלבד הגודל המושלם, המהירות באמת מסייעת. בתור סטודנטית שאין לה זמן (וכוח) לשחק אותה "גיל חובב" זה היה פתרון מהיר ואפילו מושלם.
תוך דקות יש לי ארוחה ביתית שרק צריך להעביר לקופסא לזרוק בתיק ולצאת ללימודים ולחכות שתגיע ההפסקה כדי לאכול את היופי הזה שהמיקרוג'ין סיפק לי.
הגעתי ללימודים ולהפסקה המיוחלת, פתחתי את קופסאת האורז והירקות שלי וקיבלתי מבטים מכל עבר.
"איך יש לך זמן להכין ארוחה כזאת? לקחת את זה מההורים? לא להאמין שאחרי יום לימודים יש לך כוח להכין ארוחה כזאת רצינית". אחרי שטפחתי לעצמי על השכם ואספתי אלי את כל המחמאות ..
התוודתי- "זה הכל בזכות המיקרוג'ין שלי, ואמא, כן, המיקרוג'ין ואמא הצילו אותי משבועות של טוסטים ופסטה בקטשופ".
את אחר הצהרים של אותו יום העברתי בשליחת קישורים לכל חברה מהלימודים (ולאמא שלה שהעבירה לחברה שלה שהעבירה לחמותה..)
תכלס אני מבינה אותן, אתם רוצים להגיד לי שאחרי כל זה לא באלכם מיקרוג'ין משלכם?