ת
הכותלי /נל זינק
הוצאת לוקוס , תרגמה מיכל שליו, 197 עמודים
כבוגרת שני תארים בספרות ודאי הייתה צריכה להיות לי דעה נחרצת בעניין חשיבותו של המחבר להבנת העלילה, או חשיבותו של המספר בראי העלילה, או להפך העלילה בראי המחבר, בכל מקרה איזו שהיא דעה חד משמעית בעניין היצירה, המחבר והקשר בניהם. אולם כמו תמיד הרי זה מורכב יותר, ולמרות אהבתי העזה לספרות ולמרות לימודי הספרות שנעשו בחדווה ובייסורים אין לי כמובן דעות נחרצות לא בעניין המחבר ולא בכלל.
דעותיי בענייני מחברים בגדים מאכלים נעות לפי הלך הרוח בו התעוררתי באותו הבוקר,
ורק דעותיי על הכיבוש לא השתנו כבר שנים.
את הכותלי קראתי עם עליות ומורדות ועם קשת משתנה של רגשות. אהבתי ולא אהבתי באותה המידה, הבנתי ולא הבנתי הזדהיתי ונשארתי אדישה, ובסוף פשוט נכנעתי לטקסט והמשכתי לקרוא כמי שאינה בטוחה האם היא נהנית או סובלת.
מה שטוב בגיל ארבעים ותשע הוא שאת מבינה שזה לא נורא, זה לא נורא אם את מעט סובלת תוך כדי קריאה וזה גם לא נורא אם את לא ממש מבינה, ולא יקרה כלום אם אינך חשה התפעמות.
כל הרגשות מקובלים ביחוד אם בסך הכול מדובר בספר, ולא נגיד בגילוי תרופה חדשה.
אז אחרי שסיימתי לקרוא לא יכולתי לפספס את הראיונות שנערכו עם נל זינק הסופרת, וכל כמה שרציתי לאהוב אותה ולהזדהות אתה כי בכל זאת מה יכול להיות משמח יותר מאשה, סופרת, שספרה הראשון יוצא כשהיא כבר בת חמישים והופך לרב מכר מוערך, ועוד אחת כזאת שחייתה כאן בישראל שנתיים שלמות.
אולי זאת דעתה הנחרצת והלא אוהדת על משגלים בתחת שהרתיעו אותי, אני תמיד חשה סוג של רתיעה מאנשים עם דעות נחרצות ועוד על מין ועל זיונים, "תנו להזדיין בשקט" אני חושבת לעצמי, ואולי זה שהיא שמחה לשלם מיסים בגרמניה ארץ שאין בה גזר דין מוות, ונכון באמת אין היום גזר דין מוות בגרמניה.
די תעזבי אני אומרת לעצמי האשה כתבה רב מכר בגיל חמישים, תפסיקי לקנא ותפרגני, אז הנה אני מפסיקה לקנא ומפרגנת מעט,
האם לקרוא? האמת כן תקראו זה שונה וההתחלה טובה וגם הסוף לא רע בכלל והאמצע נו האמצע, הוא לא כל כך חשוב.
