הי….הימים עוברים לנו לאט מידי…

היי, זה אולי יהיה עצוב לקרוא את מה שאכתוב כאן….אבל זה המצב שלנו כרגע, של אילן ושלי, למרות שיש לנו חיים מלאים ועשירים, גם חיי חברה, גם זוגיות טובה, גם ארועים וסדנאות, טיולים וסרטים, הילדים והנכדים…..בסופו של יום כשאנחנו יושבים ביחד לארוחת הערב, שנינו נאנחים ואומרים די, נמאס לנו…נמאס מזה שאילן עובד כל כך קשה וחוזר עייף ונרדם בשעה 21….(קם בשעה 4 בבוקר) , ושאם הוא לא משתיק את הטלפון נכנסות לו הודעות (מהעבודה) גם באמצע הלילה, נמאס מהמצב במדינה, הבירוקרטיה, הממשלה ואנשיה ההזויים, התורים, הכבישים העמוסים, הניירת שלא נגמרת, התשלומים, די!!! רוצים כבר להשתחרר מכל זה ולנסוע אל עבר החופש שמחכה לנו …הטיול הגדול….וכן, אני יודעת שנתגעגע, ברור….ושכל שיחת טלפון עם א הנכד שלי תביא אותי לדמעות.אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה זה קורה לי. אז מה???? געגועים זה רע? להגשים את החלום שלנו זה רע? אני מקבלת הרבה מאד תגובות מאנשים, הרבה מהם לא מבינים איך אנחנו נוסעים ככה לשנה ו"עוזבים" את הילדים, והאחרים אומרים לנו שהם היו מתים לעשות בדיוק את זה אבל אין להם אומץ….אני חושבת שזה שנסענו לנורבגיה וטיילנו בקרוואן פצפון חודש וחצי, זה היה "טיול הכנה" לטיול הגדול, ושכל אחד שרוצה לנסוע לטיול ארוך כזה , כדאי שיעשה טיול הכנה שכזה, לראות איך אתה מסתדר עם התנאים הצפופים והמינימליים בקרוואן, איך אתם מסתדרים ביחד בכזו צפיפות 24/7, איך מתארגנים עם החופש המוחלט הזה שנופל עליכם, האם אתם אוהבים את אותם הדברים, ומגלים סובלנות גם לצרכים של השני? איך מסתדרים עם התקציב? ועוד כל מיני דברים שצריך לבחון לפני שנוסעים לשנה…
אז זהו להפעם…
ביי