אני יושבת בבית קפה על הים ביום שישי שמשי ונעים. זבוב מזמזם דואה לעברי ועובר הלאה. אנשים מאחור מדברים בשפה לתוכה גדלתי. אני מזהה קטעי משפטים בפרסית. המלצרית עוברת ומדברת עם שולחן ליד. טיפות קטנות מטפטפות מהשמיים. מולי חבר מדבר ואני מקשיבה לו. חלוקת הקשב שלי נעה ממקום למקום, לפעמים אני שומעת ורואה את הכל, לפעמים אני מרוכזת ללא יותר מדקה באחד ממוקדי העניין. אלוהים ישמור, חלוקת הקשב והריכוז שלי מטריפה אותי.
היום הראשון שלי בכיתה א'. בית הספר הדתי "חזון נחום" ביפו. הגעתי בהתרגשות לבית הספר עם אמא, שהפקידה אותי בידיה האמונות של המורה אסתי. יום אחרי, הגעתי לבית הספר והסתבר לי שהיו שיעורים: לעשות שער מקושט למחברת ובו המשפט "שלום כיתה א'". אני לא זכרתי שביקשו. אמי הייתה מודאגת מהעניין אבל לא עשתה שום עניין. בתחילת שנות השמונים לא המציאו עוד את המושג "בעיות קשב וריכוז". היום לעומת זאת, עושה רושם שיש את זה לכולם. את שאר שנות לימודיי הארוכים העברתי בתחושה שמשהו לא בסדר איתי. הייתי יוצאת דופן. לא הקשבתי בשיעורים, פעם היו קוראים לזה "ילדה חולמנית". שיעורים כמעט שלא עשיתי, אבל את כושר האלתור שלי למדתי לשכלל בלית ברירה.
את "בעיית" הקשב שלי גילית רק בתואר השני שלי. זה לא שינה הרבה מבחינת ההקלות שקיבלתי, אבל זה שינה את הקבלה העצמית שלי. הבנתי שיש שם לתופעה בה יושבים אנשים ולומדים יחד ואני פורשת באמצע כי יש לי קוצים בישבן. נשמתי לרווחה, סופסוף הבנתי שזה לא כי אני לא רוצה ללמוד ברצינות, אני פשוט לא יכולה לשבת כל כך הרבה שעות ולהתרכז. עם השנים חלוקת הקשב שלי התמתנה. אני לא יודעת את הסיבה המדויקת. יכול להיות כי למדתי ללמוד, או אולי הגיל עשה את שלו. יכול להיות שזה קשור גם לטיפולים אלטרנטיבים שעשיתי כדי לטפל ב"בעיה". העובדה היא שהיום רמת הריכוז שלי גבוהה מאוד. אני לא מתיימרת להיות מומחית בתחום, אבל קראתי הרבה ספרים בנושא כדי להבין מה אני עושה עם המתנה שקיבלתי. לפי מחקרים אחרונים יצירתיות וחוש הומור הם חלק מיתרונות מובהקים הנלווים לתופעה, ולא הייתי מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם.
מאז שעברתי לסבב השני של תרופות הכימו, אני מקבלת תוספת – סטרואידים. הסטרואידים החמודים והקופצניים מתאספים ומצטברים ועושים אצלי בגוף מסיבה ובראש שמח. ההזיה הנוכחית מכילה בתוכה ימים ולילות שלמים של ערנות לא אפקטיבית. מדובר על מקטעים של שעתיים עד שלוש שעות שינה בזמנים לא קבועים, כשהיקיצה מהם קורית באופן רנדומלי וקיצוני מאוד. העיניים נפתחות האחת אחרי השנייה, ההכרה חוזרת בבת אחת, ואיתה ההבנה המתסכלת שזהו זה. נגמרה השינה. אם זה קורה במהלך היום, אז הבית עובר ניקיון יסודי במקרה הקל ושיפוץ מאסיבי במקרה היותר קשה. בלילות אני משלימה שנים של חורים בהשכלת הסרטים ו/או הסדרות שכולם מדברים עליהם (ממליצה בחום על הסדרה "האישה הטובה").
יחד עם זאת, באותה החבילה שמגיעה בצורת שקית נוזלים תלויה, מגיעים גם חוסר הסבלנות, העצבים ואתגרי הקשב והריכוז הטראומטיים מהם חשבתי שכבר נפטרתי. זה ממש קשה לראות איך המח האנושי נתון לשינויים אובייקטיבים וכמה חוסר אונים יש לעיתים, בלית ברירה. בימים כאלה אני מנסה לגייס את כל המשאבים הנפשיים והרוחניים שצברתי עד היום ובעיקר להתאפק לא להתפרץ. עוד תופעת לוואי מוכרת היא הזיכרון שנפגע. יש לי אחלה תירוץ להתנער מכל ניסיון לזכור שמות או פרצופים חדשים. אני עדיין מנסה למצוא את הנוסחה לניצול הזיכרון שנפגע עם המוח שטס לכל הכיוונים ועודף האנרגיה. נראה לי שאחפש עבודה זמנית על המסך הגדול כגירסה הנשית לסטלון או שוורצנגר.
כמה דברים חיוביים במצב הנוכחי:
- מזל שלא שכחתי את מקומם המקורי של הגבות. אני עדיין מציירת אותם במקומם הטבעי (רוב הזמן)
- שירות סידור הבית עליי לכל מוקיריי ואוהביי.
- האימפולסיביות גרמה לי להפסיק לחכות שלאחרים יהיה אומץ ובהחלטה רגעית גילחתי את כל הראש ("על הסכין") בהמלצת האחות כדי להכין את הקרקע לשיער הבריא והשופע שיגיע אוטוטו.
- עוד ארבעה שבועות והכימיקלים יהיו מאחוריי.
המשך כמובן יבוא בקרוב.