הי,
מה שלומך?
חייבת לשתף אותך במשהו,
זוכרת שלפני כמה חודשים דיברו בפייס על ההודעות הנעלמות? אלו שאף אחד לא ידע לאן הן נעלמו, אז הסתקרנתי ונכנסתי לבדוק מי שלח לי הודעות ואם בכלל.
אז כמובן שהיו שם הרבה שטויות שממש פירגנתי בליבי לפייס על הסינון, אחרי מחיקת הטרש הגעתי להודעה ששמחה אותי, משהוא שהכרתי פעם אותו ואת אישתו בכנס משווקים של חברה גרמנית, אשר אירחה את כל המשווקים ממדינות שונות בבית מלון קסום בתורכיה, (גילוי נאות- עבדתי באותה תקופה בעסק המשפחתי שמוכר ציוד ומוצרים למספרות) נשלחתי מטעם העסק ומתוקף תפקידי, התיידדתי איתם החלפנו מיילים ואפילו התכתבנו מספר פעמים, הקשר נותק מן הסתם. בתא ההודעות הנעלמות היו ממנו 3 הודעות השואלות האם אני זוכרת אותו? ישר זכרתי אותו ואת אישתו הסרי לנקים, כמובן שעניתי לו ושמחתי על יצירת הקשר, חייבת לציין שמדובר בתקופה ממש רחוקה ממני וממי שהייתי שם, 8 שנים אחורה, הייתי אישה שמנה שאוהבת לאכול, מאז עברתי כל כך הרבה שינויים ואחד מהם הוא שהשלתי מעליי את כל המשקל המיותר ונשארתי במידה נוחה לי. הסרי לנקי הנחמד כל כך התלהב שחש צורך עז לתייג אותי בתמונות מאותו הכנס, אני ישר נבהלתי, נכנסתי לפאניקה מהתיוג והסרתי את התמונות, מחקתי אותן והעלמתי אותן, באותם רגעים פשוט לא ידעתי מה לעשות ואיזה פאדיחה שיראו אותי ככה ומה יגידו וכו, לרגע התביישתי בעצמי ובמי שהייתי לתקופה, לרגע פחדתי ואני כל כך לא במקום הזה כבר שנים.
(מי זאת ? בתמונות אני פלוס 15 קילו , צולמו לפני 8 שנים)
באותה תקופה השמנתי מכאב על מותה של אימי(עליה השלום) הרגשתי שהאוכל מנחם אותי, שאני זקוקה לו, שההתרחבות במידות נוחה לי (שיקרתי לעצמי) והתעלמתי והדחקתי את המבטים והלחישות על, "ראית איך מאיה שמנה ?".
אלו היו שנתיים שמנות שלי, שנתיים שבהן למדתי המון על הגוף והנפש שלי, אין לי ספק שהייתי חייבת לעבור את התקופה הזו, למדתי ש ד' מקבל אותי כמו שאני, למדתי שאני לא מתמודדת עם האמת ושתכף אני עולה עוד מידה (44 היה מפוצץ עליי) הבנתי שהכל במחשבות, שזה שאני חושבת כל היום אוכל = נחמה אז כל היום אני סביב זה ושהגיע הזמן לחזור להיות או לחפש את מאיה החדשה.
מאז עברתי המון סוגים של דיאטה וניסיונות להתחבר לסוג של חוג ספורטיבי ( מה לא ניסיתי? הכל), פשוט לא אוהבת, שום דיאטה לא עבדה כמו שינויי חשיבה והרגלים, ובעיקר ברגע שהתחלתי לקבל את עצמי כמו שאני ברגע שקבלתי את הגוף שלי כמו שהוא באופן טבעי ירדתי, הפסקתי לחיות למען האוכל, כבר לא הייתי פח שאריות האוכל של ילדיי, אני חושבת רזה ובריאה, אוכלת הכל ומאזנת, לא כל יום שטויות ואוכל ג'אנק, תזונה בריאה ובעיקר מקבלת את עצמי במידה 40 משקל 68 עם נטייה ל 69 ולפעמים 67 וזהו כאן הכי נוח לי, כשניסיתי לרדת עוד, למידה 38 למשקל נמוך יותר, לא היה לי נעים שם, אני אישה, לא נערה ולא עלמת חן, אני אישה נושקת ל 40, בשרני זה יפה, להיות מעט עסיסית זה נשי ביותר במיוחד אם את מקבלת את עצמך ככה.
לאחרונה אני מקשיבה לפרגון מסביב ואני מבינה שכולנו פשוט תקועים עמוק בדימויים הרסניים.
שמתי לב שכולם מפרגנים על הרזייה, תמיד כשהיו מתפאלים מאיך שרזיתי, ישר זה גרם לי לרוץ לאכול משהו.
לפני כמה שבועות נפלתי למיטה עם שפעת, אכלתי מעט, רזיתי מעט, לא התרגשתי כי זאת ירידה מדומה, ישר קבלתי תגובות של, "רזית, איזה יופי" (כמובן שחזרתי למשקלי הנוח), הגדול שלי גבה מאוד בחודשים האחרונים פלוס מתאמן, כל הזמן הוא שומע ברקע "יאוו איך הילד גבה ורזה" .
שזה יפה בעיניי שאנשים מפרגנים, עצוב בעיניי רמת הגאווה שאנשים משמיעים על הרזייה, ברור לי שכולם מפרגנים ממקום טוב ושמחים עבור מי שרזה, אבל אנחנו ממשיכים להחיות מושג הרסני, שרק הרזה הוא מוצלח, אנחנו מבוגרים שמסוגלים להבחין בין מחמאות וההשפעה שלהן עלינו, ילדים הם רגישים כל כך, חיים מדימויים שרק רזה הוא נכון ויפה, בחיים, בעולם המבוגרים אף אחד לא ממש בוחן אותך על עוד 3 קילו או 4 קילו, אצל הילדים כל קילו (בלי קשר לגבוה) מלחיץ אותם והעיסוק בזה הוא עצום, פה התפקיד שלנו, להבהיר להם את העניין, לתמוך בהם, לשים לב, כי יש הרבה מצבים שאנחנו כהורים מנהלים שיח שגוי עם עצמינו מול ילדינו כמו, "אוף אני שמנתי" , "חייבת לרזות" ועוד. אני יודעת שזה מורכב, הייתי שם וזה עדיין פוגש אותי מול הילדים, אבל זה אפשרי והכי חשוב לדעת שברגע שאני חיה בשלום עם עצמי אני חיה בשלום גם עם בני ביתי, גם אם הם אכלנים גדולים או קטנים.
והעיקר שנהייה בריאים.
תודה,
מאיה.