מסיבת הסיום בחוג הבלט.
אנחנו צועדות לשם. תמרה מתרגשת. אוחזת באביזר הכי לא קשור באחהצ החם חורך הזה.
ואני חושבת.
על היום בו צעדנו בשביל הזה בדיוק אי אז באוקטובר לשיעור הראשון בחוג לבלט.
ומה קרה מאז.
אתמול בשעה שמילאתי לה אמבטיה היא דיברה על אמא אחת. וציינה שהיא רזה. ואז מיהרה להגיד שאני גם רזה. אני לא. כך עניתי. אני דווקא שמנה.
אני לא שמנה. כך פסקה תמרה. אוקיי עניתי. ואז הוסיפה. אני גם לא רזה. אני באמצע. אוקיי עניתי שוב.
דקות אחר כך כששיערה הזהוב משוח במרכך נסיכות והיא מנהלת מזנון של שייקים עם קצף ואבקת פיות עדיין הדהד בי הדיאלוג הקצר.
עד כמה הוא חי בתוכה. עד כמה כבר ברגע לשש הילדה המהממת שלי. החכמה. הנחושה, היפה, בעלת הלב המופלא מנוהלת על ידי צו מוגבל ומרושע שקובע שאם את שמנה את בוודאי פחות.
פחות בריאה. פחות שמחה. יש לך פחות חברים וכך הלאה.
הילדה הנבונה שלי מכירה במציאות. משום שמעולם היא לא נחסכה ממנה. ולכן גם כשהיא פוסקת שהיא רזה היא בעצמה לא מאמינה לה ומזיזה עצמה על הסקאלה לכיוון שמנמנות.
לאלף עזאזל. איך קרה שילדה בת רגע לשש בכלל יודעת שיש סקאלה שכזו. איך ייתכן שהדבר טבוע בה.
אתמול סיימה חוג קפוארה. בשבוע שעבר נפרדה, בצער, מנועה המורה לשחיה. היא מטפסת. רצה. מציירת. נעלבת מחברות. משלימה איתן. היא מתלוננת על הגננת או אוהבת אותה ממש. היא מתרפקת על אחיה ומציקה להם. היא ממיסה את ליבי לשלולית דבש. היא גורה בת רגע לשש.
אבל בעיני רבים היא "בעיה". שיש למהר ולמצוא לה פיתרון. כי… זה לא בריא. כי קשה לה. כי…
אבהיר שוב. אינני מעודדת או מטפחת השמנה. ממש ממש לא. גם אינני מהללת רזון. אני בהחלט מעודדת מטפחת ושוברת את הראש בכל עשרים וכמעט שתיים שנות ההורות שלי איך לגדל ילדים שבקצה של נעוריהם יהפכו בני אדם. רגישים. יציבים. ערים. מסופקים.
אינני מתעלמת מעודף המשקל של תמרה. ואני וגם האבא שלה לחלוטין עסוקים בדרכים לדאוג באופן מיטבי לבריאותה. הפיזית והנפשית.
אנחנו ערים לתקופות בהן היא עסוקה יותר באוכל וחושבים מדוע היא כך. מה מעורר בה רעב. אנחנו חושבים במה כדאי להזין אותה. אוכל, מעשים. חיבוקים…
וכמו מאז ומעולם כשאנחנו מרגישים שאיננו יודעים אנחנו מתייעצים.
אני מסרבת להגדיר את הילדה היפה שלי בקילואים. כמה שהיא שוקלת לא הופך אותה לטובה יותר או פחות. חכמה, מצחיקה או בעלת פוטנציאל לפצח את הגנום האנושי יותר או פחות.
אני מסרבת ליפול לרשת הקורים החברתית שכולה דאגה כנה. כמו זו שמופיעה בתיאור הספר השערוריתי "יפית ילדה שמנה"
אלוהימא. עידוד למשמעת וכח רצון. בחיי. אני מכירה נשים אלופות. נערצות. מובילות בעלות משמעת ברזל וכח רצון מעורר קנאה שלא מצליחות לרדת במשקל. אז?
אני מכירה ילדה אחת בת רגע לשש שיכולה להעביר קורס בכח רצון. תשאלו את המורה לקפוארה.
מחלה? שגורמת לבעיות בריאות ובעיות חברתיות. בדוק? כמה חשוך. כמה קטן. מצומצם ומרושע.
ילד ממושקף סובל מבעיות של כח רצון ומשמעת? וילד גבוה "מדי" או נמוך "מדי" או ג'ינגי'. כל אלה ועוד הינם מושא ללעג ולצחוק בחברה שמרשה לעצמה להוציא לאור ספרים פשטניים שכאלה. חשוכים.
הפיתרון הוא דיאטה. יפית אספה את עצמה. ירד לילדה האסימון. והיא תיקנה את עצמה. והכל היה כלא היה.
ומה יעשו הממושקפים? הנמוכים? אלה שלא יודעים לבעוט בכדור? אלה שיש להם שתי אימהות? אם יתמזל מזלם הם יעלו במשקל. ואז ירדו. אבל ממש. ואז… כן. הכל יסתדר.
הילדה המתוקנת שלי רקדה היום את ארבעת העונות.
ובסוף היום כשהיא לבושה כותונת חד קרן היא אמרה לי שהיא גאה בעצמה. כי היא רקדה וזכרה את כל התנועות ובקושי הסתכלה עלינו.
ככה היא אמרה. הילדה שלי שהחליטה שהיא באמצע של הסקאלה המגבילה.
אבל אם תשאלו אותי אגיד לכם שהיא בראש. בראש של השפיץ של התבונה והכח רצון והמתיקות.
והנה אני אומרת כמה מילים בדיוק על זה.