את היום שבו פגשתי את וודי אלן אני לא אשכח בקרוב. אולי אף פעם.
היום שבו פגשתי את וודי אלן התחיל כמו סתם עוד יום, עוד יום רגיל. האמת שהוא התחיל אפילו כיום לא כל כך מוצלח, אחרי כמה ימים לא כל כך מוצלחים – של מחלה, ושל סופה, בפנים ובחוץ.
האמת שכשפגשתי את וודי אלן היינו בדיוק בדרך חזרה מלטפל במחלה. בדרך ללהבריא.
הייתי עם נעם, ועם אבא של נעם, והם שניהם באו איתי. בדרך ללהבריא.
וכך, שלושתנו, שותקים, הולכים. על מדרכות ניו יורק. עומדים. מחכים לרמזור שיתחלף.
ככה סתם, בעוד יום. עוד יום לא כזה טוב. ככה סתם, פתאום, פגשתי את וודי אלן.
ככה פתאום.
הוא התקרב.
איש. מבוגר. קטן. לא בולט במיוחד.
קטן, אבל הולך מהר. ממש ממש מהר.
סימנתי לאבא של נעם. הי, תסתכל. ובלי לומר מילה התחלנו פשוט ללכת אחריו.
ללכת אחרי צעדיו.
כי אם יש מישהו שהייתי רוצה ללכת בצעדיו זה וודי. ואם יש מישהו שהייתי רוצה להיתקל בו ככה סתם באמצע מנהטן, באמצע יום לא משהו, אחרי שבוע לא משהו, זה וודי. ככה סתם.
וזה היה רגע, רגע שאני לא אשכח בקרוב. אולי אף פעם.
רגע שבו המציאות והדמיון נפגשו, גם אם לשנייה.
המציאות שלנו, של החיים החדשים שלנו בניו יורק. והבדייה – האיש הזה מהסרטים. שמדבר על העיר הזו. שכל כך אוהב את העיר הזו. שחי את העיר הזו.
צועד לידינו על המדרכה.
ואז.
פשוט.
הולך.
ומתרחק.
וודי.