הידיד הקטן/ דונה טארט
650 עמודים
שנת הוצאה 2005/ כנרת זמורה ביתן
את "ההיסטוריה הסודית" של דונה טארט קראתי מזמן, הסיפור עצמו זכור לי בצורה מעורפלת, אולם אני זוכרת את התחושות: האימה, ההתפעלות, את היותי מרותקת לדפים, את הרצון לא להפסיק לקרוא.
ואז בשבוע שעבר בספריה בזמן שהגדול חיפש ספר והקטן התאמן בחוץ על סקייטבורד, בין הספרים שחיכו על העגלה שיחזירו אותם למקום, ראיתי שם מוכר 'דונה טארט', רק שהגעתי הביתה הבנתי שהספר בידי איננו "חוחית" האחרון שלה, אלא ספר קודם שלא הכרתי. "צללתי" לתוכו, ככה בלי לקרוא את ה"מאחורה" בלי לרפרף על העמוד הראשון בלי שום הכנה, פשוט "קפיצת ראש" פנימה לתוך הטקסט.
לא היה קל, היה אפילו טיפה מאכזב, 100 הדפים הראשונים (מתוך 650 עמודים) הם על גבול המייגעים, בדיעבד נדמה לי כי בכוונה הם כאלו, התשישות שהם מעבירים לקוראים היא תשישות שמכניסה ישירות לאווירה, האווירה המייגעת הזו היא כדי שנבין מהו פרבר אמריקאי, שנבין את המיאוס ואת חוסר התכלית, את ההזנחה ואת הכיעור.
אין שום דבר יפה בעיר הדרומית שבה מתרחשת העלילה של הספר עב הכרס הזה.
הסיפור הזה הוא בעיקר על הרייט, בת ה 12 וחצי. הרייט היא אחותם הקטנה של אליסון, ושל רובי. אלא שרובי אחיה הגדול הבכור הילד היפה המוצלח המוכשר, הילד שגרם אושר רב לכל הסובבים אותו לכל משפחתה הענפה והמעט מיוחסת של הרייט, רובי הוא ילד מת. רובי נרצח. בחצר האחורית של ביתו, בערב של יום האם, בשעה שכל המשפחה בבית מפטפטת ואוכלת כנפי עוף צלויות ובזמן שהאחיות הקטנות משחקות בחצר, בזמן הזה רובי נרצח.
אמא שלו תמצא אותו תלוי על חבל, על עץ, מת לחלוטין.
11 וחצי שנים אחרי זה, הרייט ואחותה הגדולה אליסון חיות בבית עם אמא מוכת דיכאון , סוכנת בית כושית, המשתכרת פחות מכל סוכנת אחרת ובמרחק בתים אחדים מסבתם אם אמם, ומאחיותיה של הסבתא.
אביהם של אליסון והרייט, נטש מזמן, כאשר הבין שאשתו לעולם לא תחזור להיות אשת מסיבות פרברית ומאושרת, הוא נוטש לטובת העיר הגדולה, לא איש כמוהו יעצור את חייו, בגלל ילדו המת. החיים ממשיכים והוא מתכוון לחיות אותם במלואם.
.להרייט יש חבר נפש – היילי, הוא מעריץ אותה, לפי דעתו הרייט היא גאון, היא אמיצה בצורה יוצאת דופן והיא החבר הכי טוב שלו. הוא כלל לא מתייחס אליה כמו אל בת, הרייט היא לגמרי חבר.
הרייט אינה תמימה, היא ילדה צעירה חכמה תולעת ספרים ותאוות חיים. באחד הימים החמים מידי בחבל הארץ בה הם חיים, הרייט מחליטה לגלות מי רצח את אחיה ותוך כדי כך הרס את חייהם של כל כך הרבה אנשים, הרי לא כך היו אמורים להתנהל חייה, בתוך בית חשוך מלא עיתונים ואבק, ללא ארוחות מסודרות, לא כל הפעילויות המשפחתיות הללו, כמו פיקניק וטיולים וים. הרייט מחליטה למצוא את הרוצח ואז להרוג אותו.
הרייט תסמן את מי שלפי דעתה רצח את אחיה, וכשהיא עושה זאת אנו מתוודעים לגיהינום שמתחת לגיהינום. אם פרבר אמריקאי הוא סרט אימה למשפחה אמריקאית מבוססת למדי, הרי שלמשפחה אמריקאית חסרת השכלה או אמצעים כלכליים, הפרבר הופך לארץ ייסורים איומה.
המשפחה שבה סומן הרוצח היא משפחה שכל אחד מחבריה חי בתוך הגיהינום הפרטי שלו, כל אחד מהם מצולק מבפנים ומבחוץ ומי שמנצחת על כל חבורת הזבל הזו היא סבתם -שכלל לא ברור איך הייצור הזה עדין בחיים, כולה אכולה מבפנים במחלות אמתיות ודמיוניות ולבה ומוחה מלאים ארס ושנאה.
אנו נעים בין המשפחה הגרעינית של הרייט שכלל אינה מתפקדת למשפחתה המורחבת זו שאמורה הייתה לדאוג לה ולהשגיח, אולם הגיל המתקדם מפריע למשימה הזו ואט אט הרייט ואחותה נשמטות מהאחיזה הרופפת מראש.
כתמונת ראי ניצבים בני משפחת "רטליף " איזה עתיד מצפה לילד ששם משפחתו הוא "חיי עכבר" ? חבורת רטליף חיה בקרוואנים, בתוך מה שנדמה כמגרש גרוטאות, האחים מתפרנסים מיצור סמים והכנת מפוחלצים , נדמה כי הם חיים בתוך זוהמה נצחית ללא שינה ללא מזון בעל ערך לגוף ובוודאי ללא מזון לנשמה. בעזרת משפחת רטליף נתוודע למטיף מטורף ואף לנחשים ששורצים בכל מקום כמעט.
זהו אינו ספר קל, מצוקת חוסר התכליתיות מלווה את הקריאה בו בכל עמוד, יש ניסיונות להקלה, בתוך רצף החיים הבלתי אפשרי הזה. הבריכה – יש בה איזה שהוא משב מרענן, איזה שהוא זיכרון למשהו קריר ילדותי ונעים. כמובן שלא סופרת כמו דונה טארט תשאיר את הבריכה ככה סתם תכולה וצלולה, המים הצלולים של תחילת הספר יופיעו שוב ולא בטוח כלל ששוב הם יהיו צלולים וכחולים כל כך.
קשה לנו לחבב את הדמויות בספר, גם המבוגרים האחראיים מתגלים כאן בחולשותיהם, אף אחת מהן לא מצליחה להראות נדיבות והוגנות לאורך הסיפור כולו, דונה טארט מראה לנו את חולשותיהם ללא היסוס וכמעט ללא אמפטיה.
וכפי שהספר הזה מלא בתמונות ראי , משפחה לא מתפקדת אחת מול השנייה, בריכת הקאנטרי מול בריכת מגדל המים, הסבתות הכל כך שונות ובכל זאת האם אפשר למצוא את נקודות הדמיון?
ומי הוא הידיד הקטן?
זהו ספר לא פשוט, 300 הדפים האחרונים נקראים בנשימה אחת, אי אפשר להפסיק, ועדין לכל אורך הקריאה לוותה אותי תחושה של בחילה קלה.
