השנה היתה שנת 2001, חודש פברואר, 25 בחודש.
שני ילדים – מתחתנים.
בועז בן 24. אני בת 22 וקצת.
סיפור הרקע, מהתחלה:
למדנו יחד בבית ספר יסודי. הפכנו לחברים בכיתה ז׳ (גילאי 12-13) ומאז לא נפרדנו. גם לא ליום אחד.
התשובה לשאלה ״מה, לא רציתם לנסות משהו אחר?״ לא.
כמאמר הפתגם: אם זה לא שבור, אל תתקן את זה.
עברנו לגור יחד כחודשיים לפני החתונה, מהלך מהפכני ופורץ גבולות במגזר שלנו (כפי שמפורט באחד הפוסטים הקודמים שלי אני סבתא סורגת )
הצעת החתונה הג ר נ ד י ו ז י ת: שכבנו במיטה בשישי בערב ואמרנו ״יאללה, מתחתנים״. זהו.
בראשון בערב סגרנו אולם.
חודשיים לאחר מכן נערכה החתונה.
כן, הספקנו לארגן הכל.
מתוך החודשיים בועז היה חודש במילואים + השבתה אחרי ניתוח בברך.
אז הכנתי הזמנות. הזמנתי שמלה אצל תופרת. את האיפור (לראשונה בחיי) עשתה חברה. את התספורת גם.
איך היתה החתונה?
את הערב שלפני החתונה העברנו במשחק פיפ״א סוער בפלייסטיישן.
המקווה היה סיוט (לטעמי).
לא היה בחתונה יונים מעופפות, זיקוקים או שאר אטרקציות מיוחדות.
אני לא רקדתי ולא רוקדת (התחלתי רק לאחרונה, בקטנה ורק כשאני שתויה).
אז בחתונה שלנו, מלבד הסלואו, בועז רקד ואני הסתובבתי בין האורחים או ישבתי לנוח.
הסלואו שלנו היה השיר הזה:
[youtube Y6DvHs4g8yc nolink]
לא סלואו סטנדרטי אבל המילים. כמה שהתחברנו אליהן.
מאז עברו 12 שנים (23 סה"כ). נולדו לנו 3 ילדים. עברנו עליות ומורדות אבל אנחנו כאן, ביחד, חזקים ואוהבים ומתמיד.
מה העצה שלי לכל חוגגי החתונות?
חתונה זה חשוב. זה אירוע מרגש. ״כלה ליום אחד״ וכו׳.
אבל מה שהכי חשוב זה אתם והזוגיות שלכם שאיננה חד פעמית, ליום אחד, אלא לנצח (בשאיפה).
אל תריבו על סידורי הפרחים ומקומות הישיבה. תהנו מהיום הזה ותהנו עוד יותר מהימים שיבואו אחריו.
ו-מזל טוב.
