השנה החלטתי שהשינוי שאני מבקשת לעצמי חייב לבוא ממני וחייב להיות 100 אחוז אני.
שמי דנה סתוי ואני אשת חינוך בהוויה שלי ומגשימת חלומות סידרתית …בעבודה שלי, עם החברים שלי והמשפחה, וכל מי שעוד נכנס לי ללב.
אני עושה את זאת בקלות כה רבה ובאהבה כה רבה שכמעט אין דבר שאיני מצליחה להגשים או להגיע אליו כשמדובר בהגשמת משאלות של אחרים…
לפעמים אפילו מקבלת סירוב או דחייה בניסיונותי, אבל גם זה לעיתים קרובות לא מונע ממני מלהתקפל או לוותר, להפך אני משתמשת בכל היצירתיות שבי ובכשרונותיהם של חברים וקולגות וככה לרוב מגיעה אל היעד.
למשל הפתעתי חבר טוב ליום הולדתו ורכשתי לנו כרטיסים להופעה של חווה אלברשטין האהובה עליו וכשהסתיימה ההופעה אמרתי לו בוא נחכה שכולם ילכו ואז נצא ולא בתוך ההמולה…הסיבה לכך היתה שברגע שהתרוקן האולם ממרבית הקהל, עלתה לבמה אחת המזכירות וחיפשה אותנו בעיניים, היא פנתה אלי ושאלה אם אני דנה (הוא כמובן היה בשוק בשלב הזה!) ואז שאלה אותו בשמו, (שזה יצר עוד יותר שוק!..חחח)…ואז הכניסה אותו לפגישה אישית עם הדיווה בכבודה ובעצמה שחיבקה אותו והם החליפו בינהם רשמים ומילים בזמן שאני צילמתי בקצב ותיעדתי את המפגש המיוחל:) הוא היה בעננים ואני שעבדתי מעט מאחורי הקלעים לקראת האירוע, הייתי מבסוטה שהמשאלה הוגשמה במלואה והייתה אפילו מוצלחת מעל המצופה!
אז כאלה,יש לי בארסנל כמה וכמה, כמו חברה שהחלום שלה היה להכיר מקרוב את תחנת הרדיו האהובה עליה גלגל"צ, ובעזרת קרוב משפחה הצלחתי לארגן לנו סיור VIP בתחנת הרדיו, להכנס ולהכיר שדרנים מיתולוגים, להתפלא מקרוב מהתקליטיה, ואפילו לצפות בשידורים חיים של חדשות וכל מאחורי הקלעים של הרדיו ביום סימפטי אחד…חוויה מיוחדת מאד שלא נשכח הרבה זמן.
או חברה אחרת שעובדת בעבודה רצינית אבל יש לה חלום במגירה ליצור כרטיסי ברכה לעצמה ולאנשים שהיא אוהבת, אז בדקתי בכמה אתרים וארגנתי לה כמתנה מפגש עם מעצבת כרטיסי ברכה מקצועית שנתנה לה סדנה אישית מעלפת עם טיפים על שימוש בוואשי טיפ, על עיצובים וטקסטורות, על דיוק והגשה ועוד…היום החברה יוצרת כרטיסי ברכה ברמת שלא תבייש את הגדולים שבתעשיה…אלופה של ממש.
וכמובן שאם נשים את החברים בצד, כמעט לכל אחד ואחת מבני הנוער שאני מגדלת וגם אוסף המדריכים והצוות, הצלחתי להגשים חלום או שנים, ליצור מסגרת של בית, שייכות ומשפחה לחבר'ה שהיו מכווצים ובישנים ופרחו בזכות זה בין לילה והיום הם נפלאים ונהדרים מעצם הפתיחות והזדמנות שהם נתנו לי ובעיקר לעצמם….אחרים שרצו מאד ללמוד שפה וגישרתי להם את הדרך למורה המתנדב הנכון, או אחרים שביקשו לפתוח קבוצה של כישרון שהיה חבוי בהם ורצו מאד לנסות וללמד או להעביר אותו הלאה ונתתי להם את הבמה הנכונה, חניכים ומדריכים שרצו הזדמנות להדריך ולהוביל אחרים אחריהם והצליחו בעזרת הכוונה הליווי והאמונה בהם להגיע למקומות גבוהים של הדרכה…אפילו מדריך אחד שמאד רצה להתגייס ליחידה לוחמת אך הצבא כמעט ופיספס אותו בשל התנאים וההיסטוריה מהם הוא בא ולחמתי וכתבתי מכתבים למענו עד שהצליחו לראות אותו באור שאני ראיתי והוא גויס ליחידה שרצה.
יש כל כך הרבה סיפורים של אתגרים ויעדים שביקשתי לכבוש ולהגיע אליהם…וכל שהיה קשור לעבודה חינוכית כלומר, חניכים ומדריכים שלי שבאחריותי , נלחמתי כלביאה וידעתי לקדם אותם ולהביא אותם להצלחות, כך גם עבור החברים שלי והמשפחה שלי…כל שהיה קשור בהם, גרם לי לצאת מגדרי כדי לשמח, לתת תשומת לב נכונה, לקלוע למשאלת הלב או להשקיע זמן ומחשבה כדי לאפשר להם שמחה ותחושה של אהבה ושרואים אותם באמת.
אבל, כיאה לסנדלרים שהולכים יחפים, גם אני קצת שכחתי את הכוח הזה בי וכמה טוב הוא עושה לאחרים…וכמה חבל שאני לא מפעילה אותו גם – לטובתי!
לפעמים אני תוהה מדוע זה שאנחנו מזיזים הרים עבור אחרים אך עבור עצמנו לפעמים מסתפקים במועט או לא עושים דבר?!
זה מוזר, הרי אם כל אדם יפעיל את מלוא כוחו וכשרונותיו על עצמו כפי שהוא עושה עבור אחרים, הרי אין דבר שלא נוכל להגשים והעולם יהיה מופלא ומלא באנשים שמגשימים את עצמם ואת היעוד שלשמו הגיעו…הם לא יפספסו את ההזדמנות להיות הכי נהדרים שהם יכולים להיות וזו הרי המעלה הכי גבוהה, לממש את המתנה שקיבלת ולא להצניע אותה בפני אחרים…לתת לכל העולם להנות ממה שיש לך לתת …כי ברגע שאתה אדיר, אחרים אדירים איתך.
זו כמובן רק מחשבה, שתמיד מתנגשת (לפחות אצלי היא תמיד מתנגשת) עם שאלת הצניעות ומידת הענווה שיש לכל אדם בעולם הזה.
איפה עובר הגבול שבין להגשים את עצמך ולהיות הכי טוב שאתה יכול להיות?…לבין לנהוג בענווה וצניעות ולזכור את האחר ולהצניע את השפע,
כי לא כל אחד יכול להכיל אותו.
ולפעמים אפילו זה בא בהרגשה או בפועל על חשבון מישהו אחר…לכן אולי עדיף לבוא פשוט ולבוא בעדין
ואת כל השפע להשקיע באחר כי "ואהבת לרעך כמוך"…ברגע שאתה מטיב עם האחר, אתה מטיב גם כמו צינור, עם עצמך.
אני מחנכת את הנערים והנערות שלי להאמין בעצמם ולהיות הכי טובים שהם יכולים להיות, אני מתעצבנת ומתעצבת כשאני רואה מישהו שמוריד מערכו בפני אחר, או שמישהו מצטנע ומחסיר מעצמו רק כדי שהאחר לא ירגיש שהוא עולה עליו…האדיבות הזו היא יפה וראויה, אבל יש בה חסר!
כל אדם בעיני קיבל כשרונות ומתנות והעולם בהחלט לא יכול להתקיים בלעדי כל מה שיש לו להציע…כי אז העולם יהיה בחסר יותר מהאדם עצמו.
זה מרגיש כמו שיעור בפילוסופיה על טיב האדם אבל אני התכוונתי לנתב את המילים האלו למחשבות ומעשים שעוברים עלי ועל האחריות שלי לעצמי לשנה החדשה ,בהתחשב בכל השנים המפוספסות או מבוזבזות בהם הייתי רק מעט לעצמי והרבה לאחרים, או מנעתי מעצמי הרבה משאלות כי חשבתי שזה יפגע ברגשות של מישהו אחר, או יעורר צרות עין או הרמת גבה באופן בו אני לוקחת את מקומי בעולם.
מנגד, נראה לי שכל המגבלות האלה, הם בסהכ פחדים שיש בי שעוזרים לי טוב טוב מלהתקדם למקומות ויעדים חדשים…נוח שאפשר להשתמש באחרים כתירוץ ללמה אתה לא מספיק נפלא בשביל עצמך…או לקמץ את עצמך כדי לעולם לא לחוש דחיה או סירוב על הדברים שחשובים לך ועליהם אתה נלחם.
בשביל אחרים, אין בעיה לשמוע סירוב…ראשית כי זה לא החלום שלך אז הרוח לא נופלת ושנית כי כשזה מגיע למישהו אחר שקרוב לליבך, יש בך כאדם פתאום מין מבערים קדימה שמניעים אותך להלחם יותר משהיית נלחם בשביל עצמך.
מעניין למה אנחנו בונים ככה? מדוע אנחנו מגבילים את עצמנו אבל משחררים לחופשי בדחיפות ועידודים את האחר?!קצת מוזר.
מדוע אני יכולה להגשים כל משאלה וחלום של מישהו אחר, או לפחות ממש ממש לנסות ולקדם אותו ליעד, אבל לעצמי אני מוותרת או מהר מאד מורידה ידים?!
אני מאד רוצה זוגיות ואהבה לעצמי שמתבוססת לבוא…הרבה בזכות, כי איני עושה מספיק אם בכלל כדי שזה יקרה, ועדין אני מתבוננת במשאלה הזו ומשאירה אותה כל שנה ליד המקרה…מחכה שזה ינחת עלי או שמשמים הוא יבוא ויתאים לי ככפפה.
אבל לאחרות, לחברות, הייתי עושה מאות שיחות עידוד מדייט לדייט או בנושאים של זוגיות של בינו ובינה, מצלמת אותן כדי שיהיה להן תמונות יפות לכל אתרי ההכרויות, מדרבנת ומשדכת חברים שאני מכירה לכזו ולאחרת…לא הייתי משאירה את זה לידי שמיים, הייתי פועלת לטובת הדבר …אז למה אם זה משהו שאני רוצה מאד לעצמי, איני מרגישה ראויה לכל המלחמות האלה לטובת הגשמת היעד?…עלי למצוא דרך להיות שווה בלב ובפה… ולהפנים שכל מה שאני מאמינה בשביל אחר, עלי להאמין ולעשות גם לעצמי.
זו החלטה ראשונה של ראש השנה- למצוא מישהו לאהוב , לזוגיות ולחיבור הדדי…להיות אוהבת ונאהבת ולא לוותר גם כשקשה בדרך, גם כשהדייטים לא מניבים תוצאות, גם כשהבחור מבריז לי אחרי נשיקה ראשונה, גם כשאין כימיה למרות שהייתי רוצה, גם שאין כימיה אצלי למרות שהוא רוצה…לא לוותר על עצמי…להלחם ולהפתח כפי שהייתי מיעצת לחברה, חניכה או כל אדם אהוב עלי….להתחיל להקשיב לעצות של עצמי ולהביא את זה אלי.
החלטה שניה לראש השנה- למצוא משהו ללמוד. אני אומנם כל יום ויום לומדת על עצמי ועל העולם משהו…אם זה דרך העבודה עם אנשים, לפעמים כמראה אני מוצאת את עצמי במקרים של אחרים, לפעמים כמעין אני מוסיפה לעצמי ספרים, טקסטים, ציטוטים, ומקורות בספרות ובהגות של אנשים שנכנסים ויוצאים מחיי.אני לומדת כל יום מהתבוננות ברגעים קטנים על הבריאה והעולם, אני לומדת כל רגע מחדשות, רדיו ועיתונות על חוסר צדק, שחיתות ועל הטוב והרע שבאדם.
אני לומדת מה אני אוהבת או לא אוהבת לאכול, אני מתנסה מבראנץ לבראנץ ולומדת מה טעים לי ומה פחות, אני לומדת לנהוג באנשים במידות דומות לאופן בו הם נוהגים בי ולפעמים כועסת או קשה עם עצמי כשאני מרגישה פריארית או לחילופין טופחת לעצמי על השכם כשאני מרגישה מוצלחת ומועילה.
אבל עדין, בין כל המודעות הזו לדברים שמלמדים אותי ואני אותם, אני לפעמים כמו הרגע מרגישה עומדת במקום.
אני זקוקה לרעיונות חדשים, לאנשים שיש להם מה לומר לעולמי ויכולים להוסיף לי דעות ומחשבות או ידע בסיסי על לעשות דברים חדשים, להתנסות בכלי חדש, ללמוד משהו חדש כמו תחביב חדש או להוסיף עוד שכבה של עומק ועניין על משהו שאני כבר מחזיקה בו, בין אם ידע או יכולת שיש בי והייתי רוצה להעמיק בה עוד קצת יותר ובין אם דבר חדש.
למידה שכזו בעיני יכולה להזיז אותי קדימה, לנסות לשנות את גבולות המחשבה והנוחות שבי, לגלות על עצמי שאני יכולה הרבה יותר משחשבתי, להתלהב ממשהו חדש, להתכסח עם משהו שלא הולך ומאתגר בדרך…ללמוד בשבילי כרגע זה להזיז את עצמי משבצת ולראות כיצד היא משנה את סדר הדברים בלוח השחמט של חיי…אולי המהלך הזה יביא לי דברים טובים וחדשים ואולי …וזה בעיקר הפחד שמניע מלזוז, אולי אני חוששת שזה יביא לי דברים שרק יעמיסו, יכבידו ולאו דווקא ינגנו לפי מנגינת ליבי.
קשה לנהוג באופטימיות אל מול הלא ידוע…לאחרים אני גיבורה ויודעת לתת עצות ואף להניע ללכת, ללמוד, להעז, לקחת אומץ.
אבל לעצמי…לפעמים אני מתכרבלת כשבלול בתוך עצמי ומחכה שהחיים יעברו ואולי במקרה כמו במשחק גולות, מספיק שגולה של אחר תזוז ותיגע בי, וכך אזוז בעצמי לנקודה חדשה.
לא מדובר במעשה של יוזמה אלא בזרימה, לתת לחיים להזיז אותך ממקום למקום כאילו אינך נוהג או אחראי בעצמך על הלך הדברים…או לפחות כאילו אינך האחראי היחידי.
אני יודעת והחיים כבר לימדו אותי שיעור או שנים בכך, שאם אנחנו רוצים להצחיק את אלוהים, עלינו לספר לו על התוכניות שלנו…חח, כלומר לפעמים יש לנו הרי הרים של חלומות ויעדים ומטרות, אבל החיים לא סופרים אותנו ממטר ומהר מאד אנחנו מוציאים עצמנו במקום אחר ושונה משחשבנו להיות.
אז מה לגבי זה? אם החיים נוהגים אותי…מה התפקיד שלי בהובלה שלהם למקומות שאני רואה לנכון?!…למה בשביל אדם אחר, חניך או חבר, אני לא משאירה דברים בעלמא אלא גם עושה מעשה, מגשימה בפועל חלומות כמו :ההופעה של הזמרת, הביקור ברדיו או הסדנה לכרטיסי ברכה.
כאן הרי מדובר ביוזמה ועשיה נטו…לא חיכינו שהזמרת במקרה תפנה אלינו סוף ההופעה, או שהרדיו יציע לנו לבקר אצלו, או אפילו שהמורה לכרטיסי ברכה תגיע במקרה לאותה חברה מתעניינת…נקטתי בפעולה וקירבתי אותם יותר לכיון החלומות שלהם.
אז למה איני עושה זאת באותה עוצמה גם לעצמי?!!!…למה אני הולכת כבר שנים יחפה עם יש לי כבר שנים לא רק סנדלריה אלא בוטיק נעלים?!
זה מתסכל.אם יש דבר שעלי ללמוד יותר מכל השנה הוא את הלקח הזה-ללמוד שאני כל יכולה.
שאם אני רוצה ללמוד עיצוב גרפי או תואר שני כלשהו, אני יכולה למצוא את הדבר הנכון עבורי ולא לחשוש ממשוכות כמו סטטיסיטיקה או דברים שהיו מעכבים אותי בימי נעורי בבית הספר.
אני כל יכולה. עלי ללמוד זאת ולהפנים שיש לי הרבה כלים ללמוד, להכיל ולגדול כבן אדם בעולם ושכל למידה וצעד עבורי שווה יותר בידע, בניסיון וביכולת עבור האנשים שסובבים אותי בחיי. אם אני מתעצמת, אין זה אומר שהצל שלי מכסה אחרים אלא להפך שהכנפיים שלי מתרחבות ואני יכולה להכניס תחתיהן יותר ויותר אנשים .
לכן השנה עלי למצוא מאגר מים חדש שירווה את צמאוני ולהאמין שיש בי את כל הכוח (כפי שאני אומרת ומאמינה בכך כלפי אחרים), שאוכל להתמודד עם כל נקודה של קושי או הישג ולקדם את עצמי קדימה במקום לעמוד במקום ולתת לעולם להסתובב סביבי כמו "גולם במעגל".
החלטה שלישית ואחרונה לבינתיים, למצוא משהו לכתוב. יש בי תשוקה לדבר כבר שנים, אני רואה תגובות של חברים ומכרים שמתרגשים ממילה או משפט, שמזדהים עם המילים שאני כותבת לעצמי או כשאני מקדישה לאחרים.
אני יודעת שיש לי משהו בזה להציע לעולם ולעצמי…לבטא את עצמי ולא להחסיר במילה דבר.
אבל, לפעמים אני חוששת שאין לי דבר חדש להציע, או לחדש…שאני בעצם דומה לרבים כמוני ואם אכתוב זה רק יהיה סוג של העתק, הדבק.
אני צריכה לשחרר את כל העכבות שבי שגורמות לי לחשוב שאין לי מה לומר מיוחד או יפה, שזה בנאלי ודומה לכל בלוג או אתר של כל אדם אחר…להמנע מהשוואות ופשוט לתת למילים לצאת ממני בלי לחשוב פעמים.
הרי יש כל כך הרבה כותבים וכותבות שאני נהנת מהם, כל אלו שמעלים לכתב בספרים או בבלוגים ופוסטים שכותבים את שעל ליבם ובשבילי זו הנאה אחת צרופה..ועוד יותר הוסיף ואומר, שאילו לא היו כותבים ומאירים בכתיבתם השנונה והמעניינת את העולם, הרי העולם ובעיקר אני, היינו המפסידים העיקריים!
אותם כותבים ויוצרים, לא חושבים בכל רגע או דקה האם הכתיבה שלהם מועילה למישהו אחר…הם כותבים לשחרר משהו מתוכם ועלי גם לזכור זאת כשאני כותבת.
דבר שני, עלי להבין שכמו כל דבר חדש, גם את זה אני יכולה להשחיז ולתגבר…ואם הכתיבה שלי בשביל עצמי כרגע אינה מספיק מעניינת או מושכת
ובכן, אז עלי לעשות את מה שאני מעודדת אחרים לעשות …לעשות שיעורי בית או פשוט להתאמן.
עלי למצוא סדנאות כתיבה, להרחיב את ידיעותי, לנסות כתיבה יוצרת, לכתוב בלי דאגה ולעלות לבלוג פוסט אחר פוסט עד שהתחיל ליצר לעצמי סגנון ואופי של כתיבה שאני אהיה שלמה איתה.
הרי אם לא אעשה מעשה או אנסה, לעולם לא אדע לכמה לבבות יכלתי להגיע במילה או במשפט או לחילופין, עד כמה הצלחתי לבטא את עצמי בכל הגיגי ומחשבותיי ובכך לתת מזור לפחות לעצמי ולהוציא את הדברים שמבעבעים בי לאור.
אם יש בי בדל של כשרון, לא שווה לנסות ולטפח אותו?…הרי גם העץ הכי גדול התחיל דרכו מזרע קטן באדמה ומעט מים ושמש.
עלי לתת לעצמי הזדמנות ולהתחיל לכתוב את מה שאני מרגישה שיש לי להציע: מקומות בילוי שאני מכירה ואוהבת, מסעדות ובתי קפה ששווים ביקור, לכתוב ולחבר למוסיקה טובה שמוסיפה פסקול לטקסט, לכתוב על אנשים שמציתים לי את הלב, לכתוב על טקסטים וציטוטים שנתנו לי השראה וגרמו לי לעוף יותר גבוה, להציע את עצמי לעצמי וגם לאחרים ולהאמין שיש בעולם מי שיאהב את זה ויתחבר, אם לא כולם אז לפחות כמה וכמה לבבות וזה מספיק עבורם וגם עבורי.
המשימה נראת לי פתאום קשה מנשוא, הייתי צריכה אולי להחליף את ההחלטות הרות הגורל האלה והעמוקות בהחלטות פשוטות יותר וברות ביצוע כמו לקנות טוסטר או לנקות יותר את הדירה. אבל נכון לכתיבת שורות אלו עוד יש בי אמונה שאצליח…קצת כמו תלמידה בתחילת שנה שמקשטת ומשקיעה בשער של כל מחברת ומחברת, עוטפת את הספרים ומסדרת את הקלמר…אז זה מה שאני עושה עם החלומות שלי כרגע, מארגנת, מסדרת ורושמת אותם לנגד עיני בכתב יפה ונקי, כדי שעם השער הזה אתחיל את השנה והוא יהיה סיפתח לכל הדברים הטובים והמופלאים שהשנה תזמן לי ובשאיפה…גם אני אזמן לה בחזרה.
אני מאחלת לעצמי כחלק מהחלטות של שנה חדשה שאמצא משהו ללמוד, משהו לכתוב ומישהו לאהוב והלוואי, שאתעורר מהחלום ואתחיל להגשים.
אני