כל אחד רוצה להגשים חלומות, זה בהחלט מובן וברור.
כן, גמני השתתפתי באותה הרצאה שכדי להגשים חלומות צריך ממש לצעוק אותם ברבים… באמת שניסיתי, אפילו רכשתי את הספר!
אבל מה עושים אם אני מוכנה ואפילו רוצה לצעוק, אבל לא יוצא לי קול???
אז האמת שאני לא חולמת בלילה.
יותר נכון לומר שאני כנראה חולמת, אבל שנים שאני לא זוכרת את החלומות שלי.
כשהייתי ילדה הייתי חולמת המון והיה חלום אחד שליווה אותי באופן קבוע; הייתי חולמת איך ברגעים יומיומיים, מתי שרק הייתי רוצה, הייתי מזנקת ומתחילה לעוף, ככה, כמו שאני,
בלי כנפיים, פשוט מרחפת וצופה על הכל מלמעלה, נושמת אוויר ונהנית מהדרך עד שהייתי מגיעה ליעד ונוחתת לי ברכות נעימה.
כל כך נהניתי תוך כדי החלום וגם כשהייתי מתעוררת, הרגשתי שיש לי כוחות על ושאני יכולה לכבוש את העולם!
אותו חלום ילדות היה חלק משמעותי מחיי עד כדי כך שהייתי בטוחה שהוא אמיתי.
אז אמנם כבר כמה שנים שאני לא זוכה לעוף בחלומות אך אין ספק שאני עושה זאת מספיק בשעות הערות במהלך היום, כשמידי פעם עולים בראשי הקודח רעיונות לדבר הגדול הבא:
אני מדמיינת איך אני עומדת לפתח גישה חדשנית בתחומי, להרצות ולמלא אולמות גדולים, לעשות סיבובי הופעות בחו"ל, להנחות תוכניות טלוויזיה, פינה ברדיו, לכתוב רב מכר ולשמש אוטוריטה ברורה בתחום העשייה שלי!
אז… איך זה שאני לא יכולה להתמקד באחד מהם ופשוט לצעוק אותו אל עולם?
אולי בגלל שהחלום שהכי הכי מרגש אותי איננו עטוף בקופסת זהב מנצנצת…
זהו חלום שקטן במידותיו ועל אף שכך, עצם המחשבה עליו מעבירה בי רטט בלב בכל פעם מחדש.
החלום שלי מתרחש בזמן בעוד כמה שנים, ביום רגיל למדיי,
אני פותחת את תיבת הדואר ומגלה מכתב מבחורה בשם זואי, היא בת 20, עומדת להשתחרר מהצבא ומתחילה לבנות את החיים שלה. חושבת לצאת לטיול לא ארוך למדיי כדי להספיק לחזור להתחיל את הלימודים בעיצוב פנים.
על אף התכנון הברור, מסתבר, שעד לפני כמה שנים היא ממש חיה בחוסר וודאות. הוריה התגרשו ואביה עזב לחו"ל. היא מתבגרת בת 15, חיה עם אמא שלה והן כל כך לא מסתדרות עד כדי אלימות מילולית ופיזית אחת כלפי השנייה. אמא שלה כבר כמעט הרימה ידיים, עמדה לשלוח אותה לפנימייה עד שהחליטה להקשיב לחברה שהמליצה לה רגע לפני לנסות הדרכת הורים.
"כך היא הגיעה אליך", היא כותבת לי במכתבה.
"חיי השתנו בעקבות ההחלטה הזו ואני רוצה לומר לך תודה".
"אני לא יודעת איך להסביר", היא ממשיכה, "אך הרגשתי בזמנו שמשהו באמא שלי מתחיל להשתנות, כאילו משהו בה נרגע;
היא הפסיקה לכעוס ולצעוק לעברי שאני עצלנית ולא מסודרת ואף התייעצה איתי לגבי העיצוב של הסלון בטענה שיש לי טעם טוב,
הפסיקה להתערב ולומר לי מה לעשות והתחילה יותר לגלות עניין,
היא ממש הצליחה להקשיב לי, מבלי להאשים. והרגשתי שהיא רואה אותי. באמת."
ובאותו חלום, אני מלטפת את מכתבה של זואי ומחברת את הנקודות. נזכרת.
איך אמא שלה הגיעה אליי : מכופפת, עם מבט מיואש בעיניים. אך עם התקדמות המפגשים היא החלה להזדקף.
הקשבתי לה, לא האשמתי, הענקתי לה חום, מקום, ביטחון, ניסיתי לראות את העולם דרך העיניים שלה.
זה בדיוק מה שעשתה עם בתה זואי בבית וכך, דרך החוויה הזו, מהר מאוד צמח שוב הקשר.
אתם מבינים, החלום שלי הוא אישור עבורי, תזכורת מוחשית להתממשות הייעוד שלי.
זואי היא רק ילדה אחת שמסמלת עבורי את כל אותן מאות משפחות שליוויתי וכל אותן רבבות המשפחות שאני רוצה להגיע אליהן, לגעת, גם אם לרגע,
לשפר ולחזק את הקשר בין ההורים לילדים.
ואולי, במקום לצעוק את החלום – הייתי בוחרת ללחוש לכל ההורים לעצור.
להפסיק להתעסק כל כך ביומיום ולהבין את המשמעות האמיתית של התפקיד שלהם, שלנו,
ואת גודל האחריות לעתיד הדור הבא.
כי ההורות שלנו היא לא רק כאן ועכשיו,
והיא לא בעיקר לדאוג שיכינו שיעורים, יצחצחו שיניים, ילכו לישון בזמן ויפסיקו עם המסכים.
היא עוסקת בעתיד של הילדים שלנו והיא תלווה אותם כל חייהם,
ההורות שלנו היום תשפיע, תעצב ותהפוך אותם לאנשים שיהפכו להיות וגם ההורים שיהיו
כך שהמנטרה שצריכה לקונן בנו
שאנחנו לא סתם מגדלים ילדים,
אנו מחנכים ומצמיחים את המבוגר שהם יהפכו להיות…
