אני מרגישה כמו זומבי, לוקחת את הוייאפקס כל בוקר ונרדמת עם הקסאנקס כל לילה . הרזון שלי הולך ונעשה מורגש ואין לי כוח לכלום .
מלבד העובדה שהשינה שלי גם בלילה וגם הצהריים השתפרה פלאים, אין השפעה על גלי החום. אני מתחילה לחשוש משעות הערב.
בכל יום הם אורבים לי . בין 8-10 בלילה לפתע אני כולי בוערת, לעתים זה מלווה בזיעה שמתחילה לבצבץ בכפות ידיי, על אף המזגן המסכן שנאלץ לעבוד שעות נוספות מהבוקר עד הלילה , הרבה פעמים זה מלווה בבחילה איומה ולעתים אף בסחרחורת.
לילה אחד, שלעולם אשכח, ההתקף היה כה חמור עד שכל החדר סב סביב ראשי ונאלצתי להיעזר באמיר כדי להגיע לשירותים.
על אף האופטימיות המובנית שלי , אני מרגישה תסכול עמוק וייאוש מהמצב, קשה לי להתעודד ועוד יותר קשה לי לתקשר עם האנשים האהובים עליי .
פעולות פשוטות כמו להכין לי אוכל ולוודא שאני אוכלת כמו שצריך נשכחות ממני, ואני מוצאת עצמי במשך שעות ללא תחושת רעב ובעיקר ללא שום רצון להכניס דבר מה לפה. לולא אמיר, שמשמש כמלאך הפרטי שלי בכל מובן בחיי, שמגיע בכל יום מהעבודה , מכין לי לאכול , מכריח אותי לאכול ואף מתקשר במהלך היום להזכיר לי לבצע פעולה יום-יומית זו, שעד לא מזמן הייתה מגיעה מאליה, ספק אם הייתי מצליחה לעמוד על רגליי.
במהלך החודשיים הבאים אני מרגישה כמו רובוט ששכח איך לתפקד בעצמו, אני ממשיכה לרזות ולהיחלש ואמיר ואבא שלי מודאגים מכך.
והכי נורא זו הבחילה האיומה שמגיחה כל בוקר לאחר לקיחת הווייאפקס המלווה בחוסר התיאבון.
