החיים ללא רשתות חברתיות : שבועיים אחרי

ביום ה-15 ללא הרשתות החברתיות התעוררתי בבוקר (אצל אנשים נורמליים זה עדיין לילה) ולא רצתי לפתוח את אפליקצית הפייסבוק והאינסטוש (הם בכלל לא מותקנים אצלי בטלפון, אבל לא צריך לבלבל אותי עם עובדות).

ובכל זאת, כמו תמיד, אין טוב בלי רע ואין דבש בלי טיפת מרירות או חמיצות – אני מתחילה להבין שאצטרך לחזור לרשתות החברתיות בקרוב אם אני רוצה להתחיל להתניע את הרעיונות שמתרוצצים לי בראש בימים האחרונים ובמקרה ויימאס לנסים ולחברות טובות לעבוד בשבילי. אני רק מקווה שאצליח להגביל את עצמי לשעתיים ביום. ובינתיים גם מתגבשת בתוכי החלטה (עדיין לא סופית) שאני לא חוזרת לקבוצות (אולי יהיה לי אומץ בפעם הבאה לספר לכן למה).

אז נחזור רגע להרצאה – ביום חמישי, ה – 28.2.19 בשעה 20:00 בדיוק אני מגיעה לספריית  ״יצחק שדה״ בראשון לציון  להרצאה על הז׳אנר (יהיה מצחיק!), על תהליך כתיבת הדואט (יהיה מעניין ואולי גם מפתיע), וכן, גם על הספר החדש (אולי, אולי, אולי, אקריא פרק או שניים…).

דרך אגב, כדאי להמשיך לעקוב אחר עמוד הפייסבוק של הספרייה כי מתוכננות כמה הרצאות של כמה סופרות מהז׳אנר.

רגע לפני שנסעתי הביתה בסוף שלושת הימים הכי עוצמתיים שחוויתי מימי, חיבקתי את אירית איילון, מנחת סדנת הויקנד, ולחשתי לה באוזן את המילים הבאות: ״אמרתי לבעלי שהוא מקבל היום אישה חדשה.״ מילים דומות כתבתי לחברה טובה כשהיא שאלה איך היה לי. כתבתי לה ככה: ״אני שרית חדשה.״ והתכוונתי לכל מילה.

ניסיתי לכתוב בכמה מילים על החוויה שעברתי, אם תרצו, תקראו כאן. אבל אני חושבת שיותר מעניין זה עם מה יצאתי מהסדנה. לא?

אבל רגע לפני, עוד כמה מילים. בתחילת הסדנה, מבלי להכיר אותי, אירית הביטה לי בעיניים ואמרה לי: ״תנסי להיזכר מה את באמת רוצה.״ שלושה ימים התחבטתי בשאלה עד שבסוף נפל האסימון, אני רוצה לכתוב, זה כל כך פשוט וכל כך מובן מאליו, איך לא ראיתי את זה קודם? אבל זה יותר עמוק מזה, כי הרי כתבתי עד היום (בכל זאת, שני ספרים) אבל מה שהבנתי זה שאני לא רוצה שהכתיבה תהיה רק תחביב (שיט, אירית אמרה לי לא לדבר על מה אני לא רוצה, אלא על מה אני כן. טוב, אבל לא עברו 21 ימים אז עדיין לא נפטרתי מההרגל הרע :)). בקיצור, אני רוצה להפוך את הכתיבה לחלק משמעותי מחיי היום יום שלי, זה מה שאני רוצה.

אז ככה…

ביום ראשון בבוקר במקום לכתוב ב״פינת הכתיבה שלי״ ובמקום לצאת לבית קפה עם הלפטופ, פתחתי את המחשב של ״המשרד״ והתחלתי לכתוב. כל כך סמלי, כל כך משמעותי.

החלטתי שאני רוצה לקיים סדנאות כתיבה רומנטיות ושאני רוצה לעשות אותן בבית שלי!

אז: מקום כבר יש, תוכנית לעשרה מפגשים כבר קיימת (רק צריך לשפצר, לחדד ולמקד), כיבוד, קפה ודרכי הגעה – גם עליהם כבר חשבתי. הדבר היחיד שנותר זה לבדוק יומן, לפרסם בפייסבוק (שיט, אין לי פייסבוק!) ו…למצוא משתתפות.

פיס אוף קייק.

אז זהו, בדיוק בגלל זה אני ״שרית חדשה״ כי אם פעם זה היה מפחיד אותי, מרתיע אותי והייתי מיד חוטפת התקף חרדה, היום אני יודעת שזה יקרה, כל מה שאני צריכה לעשות זה לעבוד קשה בשביל זה.

פיס אוף קייק, כבר אמרתי?

אז כן…אני ממשיכה לכתוב במרץ (כמעט כל יום) ואני שמחה לבשר שסיימתי את החלק הראשון (הספר בגדול מתחלק לשני חלקים כמעט שווים). ומה שמרגש אותי אפילו יותר זה שהצלחתי להגיע לסיום החלק הראשון עם 20,000 מילים פחות מאשר הגירסה הקודמת. וכן, זו בשורה מעולה!

אז…הבטחתי טיזר ראשון על הספר. הנה זה בא, אתן מוכנות?

אני אשאל רק שאלה אחת ואתן תחשבו עליה, ואם תרצו לענות לי בחזרה במייל, ממש ממש אשמח.

מה הייתן עושות אם הייתן יודעות שבן הזוג שלכן יהיה יותר מאושר עם החברה הכי טובה שלכן?

אבל רגע, יש קאץ׳, אתן גם יודעות שהוא לעולם לא יעזוב אתכן מרצונו והוא גם די מאושר איתכן.

האם תשחררו אותו לחופשי?