את מסוגלת לעשות את זה? באמת? הרי את גרה ברשתות החברתיות
תגידי, זה לא יפגע בך אם לא תהיי שם?
רגע, את לא מתפרנסת מזה?
אבל למה למחוק את החשבונות שלך? פשוט תגבילי את עצמך לשעה ביום
אילו פחות או יותר התגובות שקיבלתי מחברים קרובים כשסיפרתי להם על ההחלטה שלי לעזוב (באופן זמני, או שלא) את הפייסבוק והאינסטגרם.
אז בואו נדבר על זה רגע…
האם אני מסוגלת לעשות את זה? אין לי תשובה לשאלה הזאת, וזו בדיוק מהות ההחלטה. מגיל קטן אני אוהבת לבחון את עצמי ולנסות להעז (וכן, אני מודעת לעובדה שזה נוגד לחלוטין את תדמית ה״חננה בננה״ שיצרתי לעצמי, אבל תזכרו, זו רק תדמית ונדמה לי שבשנים האחרונות ניתצתי אותה עד לגרגיר האחרון). לשאלה הזו תהיה לי תשובה בעוד חודש, אני מקווה, ואז אדע גם אם אני חוזרת או נשארת נעדרת.
האם זה יפגע בי אם לא אהיה שם? אז זהו, הרגשתי שזה פוגע בי כשאני שם (מבטיחה עוד רגע להסביר).
אני מתפרנסת מהרשתות החברתיות? אממ…אני כן, חלקית, וזו באמת הייתה התלבטות קשה. מצאתי לה פתרון, אבל אני לא יכולה לספר מהו [סמיילי]
למה למחוק את החשבונות שלי? כי כזאת אני, אין אצלי כמעט, אין אצלי בערך, אני אדם של שחור ולבן. דרך אגב, שלא תחשבו שלא שמעתי גם את הפליאה בקול ואת צקצוק הלשון ובעיקר את המילים שהם לא העזו להגיד בקול רם – אין לך משמעת עצמית? אז כן, יש לי, בחיי שיש לי, אבל כדי לעשות את הניסוי הזה אני חייבת שינוי דרסטי. רק ככה אוכל להסיק מסקנות ולהקשיב לתובנות.
הקשיבו למסרים סביבכם : הם נמצאים בכל מקום
רגע, שנייה, אל תנטשו! לא הפכתי ״רוחניקית״ וגם לא איבדתי את השפיות באופן זמני, אני רוצה רגע להסביר.
אני מחזיקה על השולחן במשרד שלי חבילת קלפים של ״סיון אופירי״, כל בוקר אני בוחרת באופן אקראי אחד מהם וקוראת את המסר שהיקום בחר לשלוח אליי.
בבוקר של ההחלטה בחרתי קלף ועליו הכותרת: ״תעצרי״. מה יותר סימבולי מזה? וכך היה כתוב:
תעצרי את המירוץ שאת חיה בו…אתנחתא תאפשר לך למלא את עצמך בכוחות מחודשים. אם את מרגישה שמשהו נחסם בך, הגיעה העת להפסקה.
אני מקווה שאתם עדיין כאן ושאתם עדיין קוראים [סמיילי] כן? אתם פה? יופי, אז הרשו לי רגע לנצל את הבמה הזו כדי לנסות ולשכנע אתכם לפקוח עיניים ולפתוח אוזניים ולהקשיב, פשוט להקשיב, כי כל יום נשלחים אלינו מסרים, הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות זה להפסיק להתעלם מהם.
ויש לי אפילו טיפ קטן, אני נוהגת בבוקר לפתוח את הרדיו, לבחור תחנה אקראית ולהחליט שבשיר הראשון שאני שומעת יש מסר בשבילי. ותאמינו לי, זה עובד. נסו, מה ׳כפת לכם? וגם אם לא את זה, אז נסו משהו אחר, רק אל תשכחו להקשיב.
אז זהו, אחרי שהחזרתי את הקלף לחפיסה הבנתי שלא רק ש ההחלטה התקבלה היא גם נכונה עבורי.
בחרתי תאריך, יום לאחר יום ההולדת שלי (כי מה חשבתם שאוותר על מאות הפוסטים של ברכות יום ההולדת?) ובאמת ביום רביעי השבוע, כשהשעון צלצל חצות, מחקתי אפליקציות ו…זהו, הניסוי יצא לדרך.
שאלת מליון הדולר – למה החלטתי לעזוב
אז ככה, לעזיבה שלי יש כנראה לא מעט סיבות, כי אף פעם זו לא רק סיבה אחת, אבל אני אנסה להתמקד בשתיים חשובות.
ולפני זה אגיד מה לא. למרות שזה נשמע הכי הגיוני בעולם, אני לא עוזבת את הפייסבוק משום שהוא זולל לי זמן, ממש לא, אם כי זו בטח תהיה תופעת לוואי די מבורכת.
אני עוזבת את הפייסבוק כי הוא גרם לי להשבתה. מה זה אומר? שנייה, תיכף תבינו.
תראו, פעם קראתי מאמר שחילק את בני האדם לשניים, הסוג הראשון הוא סוג האנשים התחרותיים, אלה שתמיד ינסו להיות יותר טובים מאחרים, והסוג השני הוא סוג האנשים שמתחרים בעצמם.
אני שייכת לסוג השני. אני לא אוהבת תחרויות ואני תמיד, אבל תמיד, לקחתי ואקח צעד לאחור כשאריח את ניחוח התחרות באוויר.
והפייסבוק, בהיותו פייסבוק, מעצים את הנושא הזה אפילו יותר.
אם אתם נמצאים בקבוצת הפייסבוק שלי, אתם כנראה יודעים שבחודשים האחרונים התקשיתי לכתוב. אני מבטיחה לפרט ולהסביר באריכות במכתב הבא. (איך זה בתור טיזר?). וכשאני רואה כמעט בכל בוקר פוסט על עוד ספר שיצא לאור, במקום שזה יעניק לי מוטיבציה זה משבית אותי. ואז אני עושה בדיוק את מה שכתבתי קודם לכן, אני לוקחת צעד לאחור. לכן, כדי שהספר הזה ייצא לאור, והוא ייצא לאור, אין לי בכלל ספק, בעיקר כי הוא בוער בעצמותיי ומידפק על לוח ליבי כמעט 24/7, אני חייבת לנטרל את תחושת ההשבתה, אני חייבת להיכנס לתוך הבועה של עצמי ולהתחרות בעצמי ולא עם אחרים.
והסיבה השנייה שאני נוטשת היא כי אני מוצפת, אני לא יכולה להכיל יותר את מה שקורה שם. שנייה, רגע, אני מנסה לזמן אליי מילים מכובסות כדי לוודא שאני לא פוגעת באף אחד. אוקיי, הנה זה בא, לצערי אני יודעת איך ״נולדים״ כמה מהפוסטים שנכתבים, אני מכירה את מה שקורה מאחורי הקלעים ולאחרונה אני נעשית יותר ויותר מודעת למלחמות ולקרבות בין אושיות שונות בפייסבוק וזה פשוט עושה לי רע בנשמה. אז כדי שלא אמצא את עצמי כותבת פוסט זועם, מוכיח, עוקצני ובועט, החלטתי לקחת פסק זמן ולחזור לחיים הלא וירטואליים, שם לפחות אני יודעת לזהות מה נכון ומה לא, מה אמיתי ומה לא.
וכמובן, כמו שאמרתי, יש עוד סיבות, אבל אלה העיקריות.
רגע אחרי העזיבה, או, מה לעזאזל אני עושה עם הזמן שהתפנה לי?
אז נחזור רגע ליום רביעי בלילה, השעון מצלצל חצות, אני מוחקת את האפליקציה ואז מגלה שחברה טובה כתבה לי בוואסט אפ שלחברה אחרת שלנו יש יומולדת היום ושאולי אני רוצה לאחל משהו בפייסבוק.
שיט! מאוחר מדי 🙂 לרגע אחד אני שוקלת לחזור לפייסבוק, הרי השנייה יצאתי, זה לא ייחשב לי, אבל בסופו של דבר אני מחליטה שלא.
ואז, כמה דקות לאחר מכן אני נזכרת שאני מחפשת את מספר הטלפון של מורה פרטית ו..אופס…מספר הטלפון שלה נמצא בקבוצה של גן יבנה בפייסבוק. אז אולי בכ״ז כדאי לחזור?
בקיצור, לא פשוט להיגמל, חלק נכבד מהחיים שלי נמצא שם בפייסבוק.
ביום חמישי בבוקר התעוררתי בתחושת ריקנות, הרגשתי שהחיים ממשיכים בלעדיי ושאין לי שליטה על זה, ואני הרי מתעבת חיים של אי ודאות. אבל כבר בצהריים הרגשתי שזה לא נורא כל כך, ותאמינו או לא, פתאום זה כבר לא היה חסר לי.
ומה בכל זאת עשיתי בזמן שהתפנה לי? (מי אמר זולל זמן?) – כתבתי! כתבתי 3000 מילים בבוקר אחד. ומי שכותב יודע כמה זמן לוקח לכתוב 3000 מילים. אה, ו…קראתי! פעם ראשונה מזה הרבה זמן שחזרתי לקרוא.
תיכף יתחיל סוף השבוע, אני אהיה נטולת פייסבוק ונטולת טלפון (אני כבר חודשים משתדלת להרחיק ממני את הטלפון בסופי שבוע) אבל חמושה במחשב ובמוחי הקודח שכל מה שהוא רוצה כרגע זה לכתוב ולקרוא.
נדמה לי שהחיים מתחילים לחייך אליי בחזרה 🙂
