השבוע נסעתי לעבודה שעתיים בפקקים השגרתיים, החידוש המרגש שהיה זה, שלא הייתה לי סוללה בפלאפון, משמע היו לי שעתיים שלמות של התבודדות. נטו עצמי והמחשבות.
מתי לאחרונה יצא לכם לבלות שעתיים שלמות עם עצמכם?
עם לגיטימציה מלאה לשאול שאלות, להצליח לענות ובינינו, לפעמים גם בקול רם בלי שאף אחד ירים גבה
נפלאות הפקקים והדיבוריות 🙂
אז בהתחלה היה לי מוזר ואני עוד מהאנשים שיכולים להעסיק את עצמם ימים ולילות , אבל מסתבר שלשם כך עליי להיות בתנועה או בכתיבה , או בכל עשייה אחרת, רק לא להישאר עם מה שעולה לראש וזהו.
המשימות.. הבלבולים.. מה שלא ומה שכן מתאים.
גם זה היה חידוש בעבורי.
שמתי לי דיסק של אחת מהרצאותיו של משה שרון, אותו אני יכולה לשמוע כמעט בלי הפסקה הרצאה על אנשים ריאקטיבים ופרואקטיביים ומי עושה מה, ומה זה תורם לו אם בכלל
ואחד הדברים המהותיים שנגעו בי בהרצאה זו, היא פרשנות של הרב קוק על משמעות החטא.
חטא מלשון החטאה. פספוס.
מה קורה לאדם אשר אינו מממש את הייעוד שלו, הוא חוטא לעצמו והמחיר כבד מנשוא.
על כך אני יכולה להעיד.
פגע כמו חץ בלב והיה די אירוני, להיות תקועה בלי יכולת לשנות מצב נתון
רכבים מימין, רכבים משמאל ועלייך לזחול…
במה את בוחרת? מה את באמת רוצה? מה את מוכנה לעשות עבור זה?
מלא שאלות התרוצצו במוחי, והעיקרית שבהן הייתה
עד מתי את תפספסי?
אין נוסחה לחישוב לפיה אדם יכול לבדוק האם הוא בדרך הנכונה, האם הוא באמת מפתח את היכולות שלו, האם הוא משתמש כראוי במתנות האדירות הייחודיות רק לו
זה משהו שמרגישים.
אי שקט שכזה.. חוסר מנוחה .. צביטה..
זה משהו שפשוט יודעים.
ומי שמקשיב ממש, גם רואה למולו את הסימנים.
והרי אין מנוס, יש לנו אחריות בחיים
הרצתי בראשי את הפוסט הראשון שלי בערך 30 אלף פעם, הגירסה הנוכחית לא עלתה מעולם.
בתור אשה שעולם הדמיון, החלומות, הסיפורים והמילים הוא בלתי נפרד מעולמה
היה לי קשה להסיר את החומה.
אז הנה אני, שבועיים מרגע שפתחתי את הבלוג, אומרת
בחיוך – מה שיצא ואני מרוצה
בינתיים אני נשארת עם אותה שאלה
מברכת על צעד נוסף שעשיתי
להיפתח, לשתף
מברכת אתכם ועל עוד יום נפלא ♥