החוסר בדמות אב

החוסר בדמות אב
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני כותבת על החוסר…החוסר בדמות אב בחיי
החוסר בהגנה, בשמירה, בביטחון, באהבה אמיתית ולא מעוותת.
החוסר בנורמטיביות בתור ילדה קטנה מבאר שבע. החוסר בלקרוא למישהו אבא, מילה קטנה עם משמעות כה גדולה.
לעתים רחוקות נכנסות המחשבות מה אם? איך היה נראה עולמי אילולא…?
איך היו חיי?
איך הייתה משפחתי היום?
האם אחיי היו עימי?
תמיד הרגשתי את החוסר שלמות, כאילו משהו היה חסר שם תמיד.
לא שלם…
קוראת לפעמים פוסטים, רואה תמונות שלכם עם אביכם ושמחה עבורכם כל כך שהצלחתם לחוות זאת ויחד עם זאת דמעות זולגות מעיניי מהחוסר שלי, מהאין שלי.
ורוצה גם, רוצה קצת מהתחושה השלמה ההיא של משפחה כפי שרציתי בילדותי.
נכון לקחתי את החוסר ומלאתי ברצון לחיים, בלא לוותר עליי, בלא לוותר על החלום של משפחה שלמה משלי.
גם כשהדרך לא פשוטה ומלאה במהמורות אך היא שלי.
לפני שנה שהוא הלך לעולמו, בזמן השבעה הרהרתי רבות עם הילדה שבי, בין הדמעות של מעגל שנסגר, שאיננו. ברצון ההוא שתמיד קינן בי, בשלם. הרגשתי כחץ חודר לליבי והכעס כבר איננו, ואינו מרוקן את ליבי.
שיחררתי אותו, אותי ואת הילדות שלא תחזור יותר.
אל תתנו למובן מאליו להשתרר בחייכם, דבר לא מובן. לא האבא, לא האמא, לא האחים ולא המשפחה השלמה. תוקירו תודה עליהם.
ואני, אני תמיד אהיה הילדה ללא אבא, אך עם עצמי! וזה הכל!
תודה על החלקים שחיברו את ליבי מחדש, אימי היקרה שלימדה אותי חוזק מהו, אחיותיי שתמיד אנו אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת ומשפחתי שלי
האהובה שבניתי.