הזמן שאבד לי / פאביו וולו

הזמן שאבד לי / פאביו וולו

237  עמודים

מאיטלקית: ארנו בר

הוצאת כנרת, זמורה-ביתן

שנת הוצאה: 2012

עלילת הספר מספרת על לורנצו, גבר איטלקי בשנות ה-30 המאוחרות בחייו. הוא עובד כפרסומאי ומתגורר בגפו במילאנו, אליה הגיע בעקבות משרתו במשרד פרסום נחשק.

בספר המסופר בגוף ראשון, לורנצו מתאר את מערכת היחסים הסבוכה שלו עם אביו, ובכדי להגיע לשורש הבעיה ביחסיהם, הוא לוקח את הקורא אחורה בזמן לימי ילדותו. אז, לורנצו התגורר עם הוריו בבית מאוד צנוע ובתנאים לא פשוטים. אביו ניהל בית קפה אך נקלע לקשיים, נאלץ לקחת הלוואות והצטברו למשפחה חובות שאותם התקשה להחזיר במועדם. לורנצו עזב את לימודיו והתחיל לעבוד בבית הקפה בכדי לעזור למשפחתו, אך הוא מאס בחיים תחת הלחץ המתמיד של חובות ונושים. מאז ומתמיד, הוא לא הסתדר עם אביו שהיה מאוד קר כלפיו ולא הביע כל רגש. לאורך השנים השניים למעשה, כמעט ולא החליפו מילה ביניהם.

בהזדמנות הראשונה שניתנה לו, לורנצו החליט לעזוב את הבית ולשנות את חייו.

אך עוד בטרם עזב את בית הוריו, לורנצו הכיר שכן בשם רוברטו שהכיר לו את תרבות הקריאה וגם חשף בפניו מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים שהיו אהובים עליו. לורנצו הכיר בזכותו מגוון רחב של ספרים והתאהב בעולם שניגלה לפניו, עולם שהועיל לו רבות בהמשך חייו והעניק לו ערך מוסף.

לורנצו גם מספר על חיי האהבה שלו, על הנשים המרכזיות בחייו, ועל האישה שאותה אהב יותר מכל, אותה אישה שכאב לו רק עצם הזכרת שמה ולכן הוא רק כינה אותה "היא" כשדיבר עליה. אותה אישה שאף עברה לגור עמו ועזבה אותו לפני שנתיים. אך, לורנצו לא הצליח להוציא אותה ממחשבותיו ומליבו.

ניקולא הוא עמית לעבודה של לורנצו וגם חברו הטוב ביותר. השניים מבלים יחד לא מעט, משתפים אחד את השני זה בחייו של האחר, מתייעצים ומתלוצצים. הידע של ניקולא הוא רב במגוון רב של תחומים מוזרים והזויים. המידע שניקולא מעביר ללורנצו, מותיר אותו (ואת הקורא) המום ופעור פה. אין ספק שדמותו של ניקולא יוצרת אתנחתא קומית מהנושאים הפחות משעשעים בספר.

נושא הספר הוא כשמו "הזמן שאבד לי". לורנצו מבין שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולא ניתן להשיב את הזמן שחלף. הוא בוחן את מערכות היחסים שלו, הן עם אביו והן עם האישה שעזבה אותו ומגיע למסקנות לפי האירועים המתרחשים בחייהם של הדמויות המדוברות.

זהו סיפרו הראשון של הסופר פאביו וולו שתורגם לעברית, אך עבורי זהו הספר השני של וולו שאני קוראת. הראשון שקראתי היה "החיים עצמם" שמאוד אהבתי.

גם הפעם, כתיבתו של וולו הייתה טובה ומעניינת, אם כי לעומת הספר הקודם, הפעם העלילה פחות משכה אותי. אך, בכל זאת נהניתי לקרוא את דבריו של לורנצו שהביעו כנות ופתיחות רבה.

שורה תחתונה: ספר נחמד ומאוד קריא שמדבר על חיים שחולפים ביעף, על החרטות, הלבטים, הפחדים והזמן שחלף ולא ישוב.