כמה ראוי: את "שלג" קראתי בסופה הירושלמית האחרונה. איתה גם התקווה הסמויה, כמו בספר, שהסערה תטרוף את הקלפים.
"שלג" איננו ספר ככל הספרים. הוא טקסט שכתבה רונית מטלון במשך שנים עד מותה ולא סיימה. מעטפה אחת, עליה המילה "שלג" נשארה בחדר העבודה שלה אחרי מותה בדצמבר 2017 ובה הגרסה הנבחרת לנובלה.
האם מותר להוקיע את היצירה מחזקת הפרט אחרי מות הסופר? באיזה שלב אם בכלל, הסופר "שייך" לתרבות ואיננו עוד צל האינדיבידואל?
במובן הזה, יש בספר הזה מציצנות אל תוך יצירה ראשונית, לא מעובדת, אך מלאה חכמה ועדינות. זה אחרת לקרוא טקסט של יוצר שכבר איננו בעולם, לא בזה הגשמי, שאנחנו מייחסים לו יותר חשיבות מזה של הרוח. הבתוליות של המילים והמעמד מקפלים בתוכם אחריות רבה.
על פניו, סיפורם של זוג נאהבים, דינה ועמי. סיפור אהבה עדין שנרקם עוד בגיל צעיר ונמתח בין יבשות, בני זוג אחרים ואידיאולוגיה. דינה בבגרותה, קוראת לעמי לבוא אליה לניו יורק. אחרי שנים בנפרד, הרגע המשותף פורש עבר צבעוני ומורכב. בתוכו שנות התבגרותה בעוני של שכונת מהגרים בדרום ת"א עם אביה, פעיל פוליטי יוצא סוריה. מנגד, המסע של עמי, חוקר אקדמאי שנכנס לחייהם.
משקל התיאורים בטקסט, שהקוראת נושאת בחפץ לב, מסמן את האסתטיקה והפטליזם. "ארבע צפירות סירנה של מכבי אש או אמבולנס עלו וירדו, הרעידו את האוויר הסטטי, הצונן, של חדר המדרגות, או לפחות כך רצית שיעשו. שירעידו את האוויר." עמ' 26
מטלון בחרה בכתיבה בגוף שני. לא אל הדמויות היא מדברת, המספרת, אלא אלינו, הקוראים הכנועים. בעיוורון אנחנו צועדים בעקבות שביל פירורי הלחם שלה.
לעומת זאת, את פרדוקס הדיאלוגים היא לא פתרה. המתח בין דיאלוג אמין בשפה מדוברת ובין כתיבה במשלב גבוה. אצלה הם עמוקים, מרובדים אבל קורסים תחת עוצמת הדרמה של עצמם, משל היו מחזה.
הזמזום המלנכולי של מטלון, קרוב מעט אל המוות, מהלך בין פינות העלילה ומהתל בנו. "אחר כך הולך משם בתחושת רווחה מסוימת, שאיננה אלא סוגריים בין שני משפטים של מועקה. עמ 28'.
"אתה מביט בה כמו איש משוגע… כמו מי שפגש לאחר שנים את ראשו הכרות צף באיזה נהר."
ולעיתים, הנטייה המטלונית לטרחנות. כמו דיסימטריה בפיסת אומנות שתפקידה למשוך את העין. בתוכה התיאורים המייגעים של עובדות העבר, המבקשים להשלים פערי מידע לקורא, כמו גם אידיאולוגיה ותוכחה בדמות מאבק מזרחי והמפלצת הקולוניאלית, שטוב לה לתיאור תקופה, אבל מיותר הצורך לדחוס בה עוד ועוד ידע.
עם התמונות הסיפוריות של רונית מטלון ואביה, אחרית הדבר והפרק החשוב כל-כך שהוסיף העורך, דרור משעני, מגרסא אחרת של הטקסט שנמצאה בחדר העבודה של מטלון, הספר מקבל גוון וסומק של הספד וגעגוע. ואולי אפילו ספר זכרונות.
שלג/רונית מטלון. הוצאת עם עובד, 184 עמ'.פרוזה. עורך: דרור משעני.