הזיפים של לזרוס
לימור מויאל
הוצאת ‘פנדורה’, 2016
תקציר:
ד”ר בז ציטרונבאום קשור בעבותות לעברו המצולק כבר שנים רבות, ונטל הזיכרונות והאשמה מונעים ממנו החיים המלאים. כל מעייניו נתונים לחפירה ארכאולוגית סמוך לקיסריה, שאמורה להיות המקפצה הגדולה בקריירה שלו כארכאולוג וכהיסטוריון. בז שואף לחשוף את מקורותיו של המרד הגדול בתקופת בית שני ולשפוך אור חדש על אחד האירועים המכוננים של עם ישראל.
לביא אלעזר הוא צלם דוקומנטרי שמתפרנס מצילום חתונות וגר עם דיה, בתו בת השמונה, במושב סמוך לכרכור. כשהוא נשכר לתעד חפירה ארכאולוגית, הוא אינו משער שהפרויקט יוצא הדופן יסחף אותו לתוך מסע מטלטל שיסיט את חייו ממסלולם. המפגש האישי והמקצועי בין השניים מלווה בעימותים בלתי-פוסקים שאינם פוסחים על שאר אנשי צוות המחקר, וככל שמתקדמת החפירה, נחשפים עוד ועוד סודות מן העבר, אלה הטמונים באדמה הלחה ואלה הספונים עמוק בנפשם.
עיני כולם נשואות בחרדה ובציפייה לאמת החדה כתער שמונחת לה בקרקעית וממתינה לגאולה.
סקירה:
“אהבה מגואלת בדם…”
מכירים את השיר?
הרבה דם זורם בספרה החדש של הסופרת המוכשרת לימור מויאל.
דם סוער, זורם בעורקים ובוורידים המסמל תשוקה וחיות.
דם פורץ, שותת בלב, זולג על פני חתכי הגוף המסמלים כאב, אובדן ורגשות אבדון. ביטוי לשנאה ונקמה עצמיים וחוסר השלמה והאפשרות לסלוח על מאורעות עבר שאין ולא הייתה, שליטה עליהם.
כשהדם זולג אתה עדיין חי, אבל לא באמת. סמל לחיים, סמל למוות. אפילו מזון לערפד.
אפור, שחור, אדום, הצבעים השולטים בסיפור.
זהו ספרה השני של הסופרת המוכשרת, המוצא אותי מרותקת והולכת שבי אחריה.
אהבה ותשוקה, שנאה וקנאה, הרפתקה ודרמה מתובלים בהומור ובשנינות.
בספרה הקודם של מויאל, “מרכבות באיילון,” התאהבתי בשני גברים.
בספרה החדש, אני אוהבת מאוד את שני הגברים, אך התאהבתי באחד. זה קשור לפטיש אישי וחולשה ביג טיים לדוקטורים להיסטוריה השואפים להיות פרופסורים. במקרה הזה, קליעה בול לפנטזיה האישית (מהבית :))
הכתיבה פיוטית, רהוטה וחודרת ללב. המטפורות והדימויים יוצאי דופן.
בז– העוף הדורס השואף להמריא. לזרוס- המת שקם לתחייה וחי בפס הדק בין חיים ומוות, בין שאפתנות לבריחה מהתמודדות. הוא מלמד אותנו מהו אפקט לזרוס- השאיפה למהפך ותדהמה בעולם האקדמי אך הזיפים והדירה המוזנחת משקפים היטב את העייפות, הלאות וההזנחה עצמית. גבר דומיננטי הבורח מהתמודדות. הוא יוצא להגנתו של בן זוגו ומביע במעשים את אשר מתקשה להביע במילים.
לביא-האריה הוא אמן, סמל השפיות, טוב הלב, הנתינה וההתחשבות. מבטא היטב את רגשותיו, בעל סדר עדיפויות צלול בו משפחתו נמצאת מעל הכול. הוא פרגמטי אך יודע גם לעמוד על שלו.
לשניהם חוש הומור שובה נפש. האחד יודע לאהוב, השני לומד מחדש. היין והיאנג המשלימים אחד את השני.
אהבתי את הביקורת בין השורות על הומופוביה, על רדידות ושבלוניות. אהבתי את ההומור העצמי והדחקות העצמיות על הומואים. אהבתי מאוד את הסלוגנים על החולצות כמו: I can’t see straight . לדעתי זה סטארט אפ.
אהבתי את העובדה שבז לא רץ לספר לעולם כולו על חייו הפרטיים ואינו חייב לצעוק כל היום שהוא הומו. יש משהו במנטליות בארץ המחייבת כל אחד לדעת את הקורה אצל שכנו. הכורח והלחץ לצאת מהארון. אהבתי את איש-באמונתו-יחיה ושהפרטיות הנה זכותו.
היה לי קשה להתחבר לאם שאינה מגדלת את בתה וחיה בנכר לשם קריירה. רציתי מאוד שתחלוק את גידול הילדה.
אהבתי את תיאורי התשוקה, הסקס והאהבה שאינם רבים אך מוחשיים, מופלאים, מלאי רוך וחמלה שחדרו אליי כחץ רומאי מחודד היישר לבית החזה.
התחקירים הארכאולוגים וההיסטוריים מאוד משכנעים וקשה להאמין שכל התגליות והממצאים נבעו ממוחה הקודח של הסופרת. הם יכלו בקלות גם לשקף מציאות. מי יודע?
אהבתי את בת השמונה, הבוגרת עשרות מונים לגילה שהפיקה מפיה, בתום לב, מרגליות שחדרו היטב, קילפו קליפות וחדרו מבעד לחומות. אהבתי את שאר דמויות המשנה.
הספר ספוג טסטוסטרון וארומה גבריים אך לא נעדר עידון ונשיות תמוכת וחומלת הן מהגברים והן מהנשים המלוות אותם.
צחוק ודמע, הומור וחדירה עמוק לנבכי הנפש חוברים יחדיו, בין לימון ללימונצ’לו ליצירה מופלאה.
5 כוכבים
[youtube k90haugqrJs]
שלכם בהשראה,
הכותבת,
רוית
לכתבות רבות נוספות כנסו לאתר ובלוג הכותבת- מילים בסגנון והשראה.
