אני רוצה לדבר על טאבו אחד גדול. לפעמים הורות זה בכלל לא משהו.
בישראל מקדשים את הדבר הזה, ומי שלא בחר בהורות בארצנו, מעל ראשו מרחפת הילה של "הוא לא נורמלי".
התבשרנו היום על מות התינוק בפרשת טלטול התאומים,טרגדיה גדולה, איך שלא יהיה. על רקע פרשה זו, שהציפה את נושא הקושי שבהורות, אני כותבת מהבטן .
הורות מגלמת בעיני את הויתור על העצמי בצורה זו או אחרת.
על הזמן הפרטי שלי עם עצמי, על הספונטניות שבחיים. על גניזת השאלה "מה נטע רוצה" והעלאת השאלה "מה הבת שלי רוצה".
ועוד, בואו נודה בזה, כאשר ילדינו קטנים אנחנו טרוטי עיניים מרבית הזמן.
הורות אז היא בעיקר: ניקוי של קיא, ניקוי טוסיקים, קיפול עגלה, סחיבת סלקלים, ויתור על שעות עבודה והפסד ימי עבודה בגלל מחלות של הקטנים. וגם כינים, ניקוי סיזיפי של הבית (ע"ע חול) ועוד.
מאוחר יותר,הורות היא בעיקר דאגות, התעמתויות עם אדם על סף העצמיות, וחוסר שינה,שוב, כתוצאה מהמתנה מתי ה"ילד" יחזור בשלום מהבילוי.
אין שקט לעולם כאשר אתה הורה. זה חלק מהמהות של להיות הורה.
ובעיקר, הורות היא מסחטה נפשית אדירה, השואבת הרבה מאיתנו, בעיקר האמהות, עד שביום מסויים את מחפשת את "עצמך" בחיים האלה, ולא תמיד מוצאת.
האם מותר לקטר? לדעתי אף רצוי.
האם כל הרגשות והמחשבות הכביכול "שליליים" בהקשר הורות לגיטימיים? (אם לא היה לי עכשיו תינוק הייתי ישנה כמו שצריך…אני עייפה כבר שנים…) התשובה היא: בוודאי שכן.
האם ידענו את כל זה לפני שהפכנו הורים? לא בטוח.
האם אנו מתחרטים שהפכנו הורים? יש שיעידו שכן, אבל רק בינם לבין עצמם. טאבו,זוכרים..?
לי אישית אין מילה מסכמת-דידאקטית לכל העסק הזה, אני רק יכולה להגיד, עדיין, שאני שמחה שאני אמא.
הורות – זה מעייף
