יש לי כבר ילד אחד. מאז הגירושים שלי לפני הרבה שנים, מעסיקה אותי המחשבה על ילד שני. אין לחץ וזה לא מטריד את מחשבותיי ביומיום, אבל זה ישנו שם. בייחוד כששלי שואל מידי פעם מתי יהיה לו עוד אח.
האבא של הקטן שלי הוא, איך לומר, לא ממש האבא האידיאלי ועושה טובה שהוא לוקח אותו אליו (וגם זה הסתדר רק עכשיו, אחרי משפטים אינספור). ובכלל, עם השנים ההגדרות שלי לזוגיות ומשפחה השתנו. אני כבר לא מאמינה שצריך לחיות יחד כדי להקים משפחה, אני חושבת שילד צריך לבוא מהראש ולא מכוח האינרציה ולכן כבר שנים שאני אומרת שאת הילד הבא שלי (זוגיות או לא), אביא עם הסכם. ממש כמו הסכם ממון לפני נישואין. אין ולא צריך להיות קשר לאהבה.
אני יודעת שזה נשמע קצת "שכנוע עצמי", אבל זה לא. אני לא פוסלת זוגיות ואהבה, אבל אני לא חושבת שהיא קריטריון לילד וחוץ מזה שזוגיות בריאה בעיניי היא לא לקחת שני אנשים ולחבר אותם עד שיהיו אישיות חדשה, אלא לקחת שני אנשים ולהשיק אותם בנקודה אחת משותפת, כך שלמעשה ישנן שלוש דמויות- כל אחד מבני הזוג בפני עצמו, עם עולמו המלא והביחד.
אחרי הגירושים שלי לקח לי המון זמן לבנות את הלבד שלי, להחזיר לעצמי את הבטחון, השקט, הפרטיות. את עצמי.. לא בא לי שמישהו יחדור לי עכשיו לטריטוריה ובמחי יד יהרוס את כל חומות המבצר שבניתי בעמל כפיים.
לפני כמה שנים, היה דיבור רציני עם חבר גיי שלי על להביא ילד ביחד. זה לא יצא לפועל בסוף ומאז חשבתי על זה המון. לא ממש עשיתי משהו ממשי עבור זה, פרט לשיחות בנושא מידי פעם, אבל כל הזמן חשבתי על אופציות.
והנה, לגמרי במפתיע (נשבעת לכם) הופיע בחיי מישהו רווק שלא רוצה זוגיות, צעיר, מצליח, אמיד, טוב לב, אחראי ונאמן. אנחנו מכירים כבר די הרבה זמן ויש בינינו קשר חברי חמוד. לא ניחשתי אפילו שהוא חושב על ילד..
ובאופן מפתיע עוד יותר הוא פרסם סטטוס שבו הוא כתב שהוא מחפש פרטנרית למשפחה אחרת. זהו. נפל לי האסימון. הוא בדיוק, אבל בדיוק, הפרטנר המושלם שחיפשתי בשביל זה. דיברתי איתו מיד ואחרי שיחות פתוחות ואמיתיות בינינו, על הכל וכל האספקטים החלטנו שאם הכל ילך כשורה- נעשה את זה יחד.
כל זה קרה השבוע! ממש!!
אני מצד אחד מאוד מתרגשת. זה כמו איזה חלום שאני לא בטוחה שאני רוצה להתעורר ממנו. אני לא נכנסת לזה בעיניים עצומות, הכל מהראש. אבל זה מרגיש כל כך טוב וכל כך נכון, שזה מפחיד אותי לפעמים.
בכלל, מפחיד אותי להביא פתאום ילד. עכשיו כשזה כל כך מוחשי, פתאום יש לי קצת רגליים קרות. פתאום הריון? לילות בלי שינה? להשמין שוב? הנקה? טיטולים? תלות מוחלטת? ולבד! שלי כבר גדול וסוף סוף החזרתי לעצמי את החופש ועכשיו- שוב? ולבד!
ומה אומרים? איך מספרים למשפחה (שמאמינה בזוגיות "לפי הספר")? למי ומה מספרים במערכות החינוכיות השונות? מה יהיה?
אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. אני מרגישה את זה בכל נימי גופי, ליבי ונשמתי. גם מבחינת הטיימינג בחיי וגם מבחינתו כפרטנר. הוא בדיוק מה שחיפשתי- עונה על כל הקריטריונים. אני מפחדת להתאכזב ושהוא יבהל וייסוג. אני מפחדת שדברים ישתבשו וזה לא יקרה ויישבר לי (שוב, כמו שקרה עם החבר הגיי) הלב. אני מפחדת.
חשבתי שאם אשתף כאן זה יקל קצת. לא יודעת, בינתיים זה קצת הגביר אצלי את הפחד…
