בקיבוץ בזמנו החברה הייתה קרובה לפאשיזים, כולם צריכים לדעת שירים מסויימים .
כולם צריכים לקרוא ספרים מסויימים וכולם צריכים לרקוד את אותם ריקודים מה שנקרא ריקודי עם, או בשפה שלנו ריקודים סובייטים.
מזל שהיו כמה כמוני ששנאו ריקודי עם ובכלל את החברה הצבועה המקריבה את חיי הפרט אל מזבח הרעיונות שאף פעם לא תמיד ברורים ועד היום אני גאה בזה שאיני יודע אפילו ריקוד אחד,
נורא מוזר להיות גאה במה שאתה לא יודע.
טוב היו מתנדבים שתמיד נראו לי יצורים נעלים לעומתנו הנחותים.
בגלל עמדתי האופיזציונית התחברתי למתנדבים עם קצת חרדת קודש. הרי אני היליד שחי באיזה מקום פרימטיבי לעומתם שהם יודעים להתלבש לדבר באנגלית לעשן ולשמוע את הפינק פלויד.
החיסרון הגדול בריקודי עם שכולם צריכים לעשות את אותם הצעדים.
גם היום לפעמים במסיבות אם מוסיקה של לידי גאגא פתאום מישהו עושה צעדים כל פעם לכיוון אחר וכולם מצטרפים אליו, ולזה אני קורא ריקודי עם משופרים, אבל עדיין זה ריקודי עם.
בתמונה פה אנשים רוקדים לדוגמא "הורה ממטרה" והם נראים מאד נהנים כאילו שהם חיים באיזו כת של מהרישי.
רק אני לא יכול להצטרף אליהם כי נולדתי בקיבוץ.
