עוד קצת סוגרת את שנת 2014,קבלתי ממנה "מטען" חדש -וכנגד זה למדתי.
השארתי מאוחר את "עינת הישנה", וכנגד כל הקשיים הגיעה עינת: שלמדה לחייך גם שקשה,
לעצור ולנשום, לחפש את האור,ולהגיד תודה ולזכור שתמיד יכל להיות אחרת.
wow שנת 2014 נעה לה לאט ובטוח לקו הסיום, איך שהיא החלה התפללתי לסיומה.
ידעתי שבכל דרך יש שלב של קושי, אבל לא האמנתי עד כמה .
היו לי מבחני חיים מכל הסוגים: אירוע מוחי, ילדים על רצף האוטיזם, ויתור למען קבלה.
ואז הגיעה שנת 2014 – ואיתה "המבחן",
כשהיום אני יודעת שאני אמיצה,אבל באותו הרגע לא ידעתי ולא חשבתי, כעסתי לא הבנתי מאיפה זה הגיע אלי.
זה יום רגיל לחלוטין, השעה 15:30 אני מתכוננת לצאת להביא את ליעם ואור מבית הספר כמו בכל יום, אני חושבת לעצמי מה נעשה אחר-הצהרים, אולי נבשל ביחד, נורא התחשק לי לעשות אתם משהו, כל היום זה בא לי במחשבות, כאלו הכנה למשהו שלא יתקיים.
השעה 16 אני מגיעה לבית הספר,אור רץ אלי ומחבק חזק "אמא שלי אוהב אותך "
ואנחנו נכנסים יחד לכיתה של ליעם, והוא יושב לו על כיסא ובוהה, פתאום אני מרגישה כאילו מישהו לחץ "הפסק" על חיי, והחזיר אותי כמה שנים אחורה שהיינו בתחילת הדרך עם האוטיזם,מסתכלת על ליעם, והדופק שלי יוצא עוד רגע מהאוזניים, כל הגוף שלי רועד, אוחזת אותו בידי והולכים ביחד לכיוון האוטו.
הדופק לא מפסיק לעבוד בחוזקה, אני מדברת אליו " ליעם מה קרה", עונה לי בלחש " כואב לי ".
אני אומרת לעצמי "עינת לנשום", כנראה שהוא חולה, אך משהו לא הריח לי טוב, החלטתי לשבת אתו מאחור. אנחנו שמים חגורות, אבא שלי החל בנסיעה ופתאום אני שומעת את ליעם צועק צעקה לא ברורה, ופתאום פניו קפואות, גוף נוקשה, אני לא מפסיקה להבין ואבא שלי בולם עצירה פתאומית,אור צועק "אח שלי מת ".ואני בכל זה מנסה לנשום, ולהבין, מדברת חזק לשמיים לסבא שלי שלא יקרה כלום לילד שלי, ומנסה לתפוס את ליעם , וביד השנייה להתקשר למד"א.
תוך דקות ספורות המד"א הגיע וחושב במי לטפל קודם: באור שהיה באי שקט וצרח, בי שהתיישבתי על הרצפה ולא הבנתי מה קורה לי, בליעם ששכב לו ונרדם, או באבא שלי שצעק חזק לשמיים " למה ? מה קרה ? מה עכשיו ?
אני נושמת עמוק ומבינה שאני בעוד "מבחן" ואני יודעת שאני אלופה ונעבור את זה כולנו ביחד ובהצלחה.
אנחנו במד"א אני מחבקת את ליעם חזק, מנסה להתגבר על רעש הסירנה,שכל כך הלחיצה אותי.
הרופא שאיתנו שואל אותי : אמא תגידי יש לו אפילפסיה? ואני מה?? ישר במוחי עולה המחשבה,
ככה קוראים למבחן החדש שלנו?
אני עונה לו לא, אבל הוא אוטיסט. יודעת שיש קשר, אבל רגע 8שנים היא לא "קמה" או הראתה סימן, למה דווקא עכשיו?
מגיעים לבית החולים מיון ולבסוף , אשפוז שבוע ימים -שביום שהשתחררנו הביתה,
באוטו היינו: אמא, אבא, ליעם, והדיירת החדשה האפילפסיה.
הגענו הביתה לשגרה חדשה: כדורים, שמירה על ליעם " איתוראן", לקח לי זמן לשחרר הייתי כמו חיילת בכוננות רק חכתי עם הידיים לתפוס אותו בזמן.
לקח זמן להרפות, ולהבין את השגרה החדשה.
ולשחרר את הפחד ובסוף הצלחתי. היום האפילפסיה חלק מאתנו ועושים הכל למנוע ביקורים שלה, וגם אם היא עקשנית והיא באה אני לא מראה לה התרגשות, ומטפלת בה יפה, אך לוחשת לה "לכי אל תשובי עוד" . הבנתי שרק הזמן ימציא לי שלווה. וממשיכה לי : ואף אחד לא יעצור אותי סתם כך גם לי מגיע להיות מאושרת
לפני 8 שנים כשהאוטיזם הגיע עשיתי עצירת קריירה, עבדתי מעט שעות, טפלתי בילדים ללא הפסק, הייתה לי מטרה בראש, אבל גם ויתור גדול, אך הלב שלי ידע שזה רק זמני, ואני עוד אחזור ובגדול. ובשנת 2014 זה קרה, ביום בהיר שהשמש זרחה לי והלב שלי החליט : משהו בא וזורם בי עכשיו זה נותן לי את הכוח, תפסתי אומץ והגשתי מכתב פיטורין.
תוך כחודש ימים חזרתי "לקו תל אביב ראשון", אייך בכל בוקר בשעה 7 כשאני בתל אביב ומסתכלת סביב על כל בניני העסקים – ומרגישה נפלא, חזרה לחיים. גם לי מגיע להיות מאושרת .
והקינוח של השנה( כמה שאני אוהבת קינוחים ), ממחברת של כתיבת כאב, מבלוג שנתן לי במה מדהימה, מחברה טובה שצעקה שצריך,שחבקה חזק, ונתנה לי את היד,ומשכה אותי רק קדימה, הגשמתי חלום-התחלתי לימודים כתיבה.
מקום מדהים, צוות מורים מחזקים, קבלתי כלים, עזרה, תמיכה, עידוד, והמון כוחות לצאת למסע הכתיבה הגדול-ולהגשים חלום ולכתוב את סיפור חיי.
ורגע אחד לפי סיום, התמודדתי עם פחד,טסתי בפעם הראשונה בחיי, כן עד גיל 34 לא טסתי בחיים, לא ישבתי במטוס, אז : קצת לחוצה, קפואה,בעזרת ארקיע-בעלי-חברות טובות, והשמיים שתמיד שומרים עלי, עברתי זאת בהצלחה .
שנת 2014 נפרדת ממך- ולא שוכחת : האם אמצא את כל היופי ….