הגיגי לפרשת השבוע מטות מסעי ממבט פסיכו-רוחני:לקרוא סיפור עתיק בעין רעננה ועל הדרך ללמוד כמה דברים על טבע האדם ועל עצמי..
למרות שהפרשה הקודמת הכינה אותנו למותו, הוא עדיין חי וממשיך לתווך את דברי אלוהים. משה.
האם השופט הגדול נתן ארכה לגזר הדין?
אני זוכרת אחרי שאבי נפטר, עלתה בי מחשבה שהנשמה שלו הבינה כמה קשה יהיה לי האבדן שלו, במיוחד אם יגיע בפתאומיות, ללא הכנה, ולקחה על עצמה סבל של 3 שבועות, רק כדי להכין אותי לאבדן הגדול..
זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי "קדיש", ולמדתי, שחלק מהתפקיד של התפילה הזו, היא להוות משקל שכנגד לרגשות הכעס, הזעם, תחושת חוסר הצדק ואולי אף הנקם שעלולים להיות מופנים כלפי ה', ולהציף, כשחווים אבדן של אדם קרוב, ועל כן דווקא בעת הזו מהללים את שמו.
איך משחררים אחיזה ממנהיג דגול ששימש דמות אב?
איך נפרדים מאדם משמעותי? איך נגמלים מתלות בו?
איך ממשיכים הלאה ובוחרים בחיים?
פרשת השבוע מטות-מסעי עוסקת הרבה בנושאים של חיים ומוות:
בלקיחת חיים ובהענקת ארכה לחיים. ( אלוהים מצווה את משה לנקום את נקמת בני ישראל במדיינים, להוריש (להשמיד) את כל יושבי הארץ המובטחת מפניהם, ולהועיד ערי מקלט לרוצח נפש בשגגה מפני נקמת גואלי הדם)
היא מכירה בצורך לנקמת דם ומציעה דרך להרגיע את המערכת..
הצורך בנקמת דם מחזיר אלי אסוציאטיבית את סיפור קיין והבל (הרצח הראשון) כשאלוהים שואל את קיין "מה עשית? קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה?" כאילו הדם (שהוא הנפש) זועק לנקמה.
יש כנראה משהו "מחווט" במערכת שדורש נקמת דם.
האם באמת שפיכת דם האחר מצליחה להרגיע את המערכת? משביעה את הנקם? או שרק מחוללת מעגל בלתי פוסק של שפיכת דם על דם?
אלוהים מציע קונספט של 6 ערי מקלט שיהיו שייכות ללויים, ובראשן כהן גדול, אליהן יוכל לנוס הרוצח כדי להיות מוגן מנקמת הדם של בני משפחת הנרצח (זאת אם יתברר שהרג בשגגה-אחרת אינו מוגן).
מעניין ביותר שתפקיד זה נפל בחלקו של שבט לוי. אולי כדי לכפר על רצח העם שביצעו בעבר לוי ושמעון בני יעקב כשהרגו בעברת אפם כל זכר בשכם, על אף ה"סולחה" שנעשתה בין אנשיי שכם והברית שנכרתה עם יעקב (הם הסכימו למול כל זכר) והנכונות של שכם בן חמור לשאת את דינה, שהתאהב בה, לאחר שאנסה?
מנחמת המחשבה שאלוהים נותן לרוצח פתח מילוט. ארכה. מקום להיות מוכל ומוגן!
(גם על קיין חס אלוהים והוא נאלץ לנדוד ממקום למקום, עם אות קין שתזהה אותו ותגן עליו מנקמה).
יש בשיטת ערי המקלט לא רק "הודאה" אלוהית בחולשה האנושית, בכך שאנשים שוגים, ואנשים זועמים ונוקמים, אלא גם, כפי שמציע ר' צדוק הכהן מלובלין, אפשרות לתיקון:
לא רק שהרוצח בשגגה מקבל מקלט אלא בעיקר, הזדמנות לתיקון נפש הנוקם, שצריך לרוץ מעיר מקלט אחת לשנייה, ובזמן הזה הוא יכול אולי להתבונן בזעם שלו ולמתן אותו.
כך ניתנת לו האפשרות להיות ב"מסע" שלו עם עצמו, לאפשר למרכיב הזמן לרכך את עצמת הבעירה ולפתוח מקום להתרוממות מהאנרגיה הנמוכה שהוא נמצא בה.
וזה נכון גם לגבי כולנו.
ועל כל מה שבי שמרגיש , חוסר צדק, חוסר אונים, פחד מוות, אני מצטערת, סלחי לי, אני אוהבת אותך, תודה.
ועל כל מה שבי שחש זעם, שמבקש נקם, שמבקש דם- אני מצטערת, אנא סלחי לי, אני אוהבת אותך, תודה.
#פרשתהשבוע מהיבטפסיכורוחני