בימים אלו – בהם אנחנו מספרים את סיפור יציאת מצריים, אני רוצה לספר לכם סיפור אחר של יציאה מעבדות לחירות משבי לחופשי (בערך). ולא פעם אחת אלא פעמיים (לפחות).
סיפורו האמיץ של אודי אילון נגלה לעיניי רק בימים האחרונים. קראתי אותו בשקיקה בשעות בודדות, בין מחי דמעה אחת לשניה, בין התרגשות לעצב, בהכרת הטוב ובקבלתו.
כמי שקוראת המון, אני נתקלת בספרים שגורמים לי להזיל דמעה ולהתרגש, לכעוס ולהתקומם, אבל לרובם מכנה משותף – הם רק סיפור הנרקם במוחו הקודח של המחבר. פה מדובר באוטוביוגרפיה. ברגעים הקשים ביותר – בהם את רוצה להגיד לעצמך, זה רק סיפור, זה מכה בך ללא רחם! זו האמת, ללא עיגולי פינות, ללא הנחות. האמת הקשה.
אודי אילון נולד בשם זוהיר עדילי בכפר קטן בשומרון. הוא גדל למציאות איומה, לא פחות. מציאות שבה האלימות היא כלי לגיטימי לפתרון בעיות, זהו כלי הנמצא בשימוש יומיומי, בחברה החיה אי שם בחשכת ימי הביניים. חברה אשר בה אפילו המשטרה מעלימה עין מהמתרחש.
אודי חווה את נחת זרועו של אביו לא אחת, הוא הוכה והושפל, וכילד אף נאלץ לצפות באימו סופגת מהלומות בלי סוף ושותקת. לא מסוגלת לעמוד מול אביו, להציל את בנה, לא מסוגלת להציל את עצמה, ממר גורלם.
אז הוא החליט לקחת את גורלו בידיו ועשה מעשה. הילד הצעיר דאז אזר אומץ, קם ועזב, בתקווה לחיים חדשים, לחיים טובים. חיים של חירות, חיים של אכיפת החוק, של משפט צדק. כך הוא חשב.
עד מהרה הוא גויס לשורות השב״כ ושימש אחד מלוחמי השבכ הטובים ששירתו בשירותיו. בזכות כישוריו, אופיו הכובש וליבו הרחב, הוא הצליח להוביל מבצעים חשובים, ללכוד מבוקשים ולמנוע פיגועים קשים. הוא היה אחד משלנו. הוא אחד משלנו! אז וגם היום.
ברבות הימים, הוא נפל למלכודת שטמנו לו, הוא נתפס ונפל בשבי (לא ספוילר, כתוב בגב הספר). אם חשב שידע כילד אכזריות מהי, הוא נוכח לדעת שמה שהוא עבר בילדותו היה כאין וכאפס לעומת המציאות החדשה אליה נקלע.
הוא עבר עינויים שהעיניים לא מסוגלות לקרוא, התעללות פיזית ונפשית קשה מנשוא.
כמי שקוראת המון ספרים בסוגת המתח, אני יכולה לספר שהמילים שקראתי הפעם היו הקשות ביותר שקראתי. המציאות חזקה מכל דמיון, כך אמרו פעם. ללא ספק!
אני לא רוצה לספר לכם כיצד הסתיים השבי הזה ומה קרה לאחר מכן, כדי לא לחטוא בספוילר, אולם בליבי זעם גואה, זעם ובושה, ולא אפרט כרגע מדוע, אך מי שקרא את הספר, ובוודאי מי שכתב אותו, יודע מדוע.
לצד הכעס אני מרגישה גאווה גדולה.
גאווה גדולה על כך שזכיתי להכיר את האיש הנפלא הזה, שזכיתי לקרוא את סיפורו האמיץ, ובעיקר לפגוש את נאמנותו הבלתי מתפשרת של מי שחווה אכזבות רבות. (גם מצד מי שהיה לשמור עליו ולהגן עליו). נאמנות למדינת ישראל, לשורות הביטחון, לתפקיד, גם כשכבר היה רחוק ממנו אלפי שנות אור.
כעת, קצת על הכתיבה, על מה שנקרא ׳מעבר לתוכן׳. מדובר בספר קצר ותמציתי, ועם זאת עוצמתי ותכליתי. הספר יכול היה להיות בקלות עב כרס, אך ניכר שהמחבר בחר לספר את סיפורו באופן הזה, מה שנקרא קצר וקולע. המילים נכתבו בדם ליבו של המחבר. הוא חשף בפנינו את כל כולו, את נפשו הפצועה והמדממת, את הרגעים הקשים והשפלים ביותר בחייו, ללא מגננות, ללא מסכות, ולשם כך דרוש אומץ רב.
הספר כתוב במשלב לשוני גבוה. תענוג לקרוא כל מילה ומילה. נהניתי מכל רגע (מהכתיבה כמובן. אי אפשר לומר ״נהניתי״ על התוכן הקשה שקראתי)
לסיכום מדובר בספר קשה מאוד, הבועט הישר בבטן הרכה וננעץ עמוק בלב הקורא.
היום, אני יכולה להבין את הפוסטים האחרונים של המחבר, בצורה שאני אמורה להבין אותם.
כעת פניה אישית למחבר.
אודי, אני רוצה לומר לך תודה! תודה על השיתוף האמיץ, על החשיפה הכנה, על הנאמנות.
אני גאה בך!
מרגישה צורך לומר לך סליחה באופן אישי על מה שעברת (לפחות על חלק מהדברים)
ולכם קוראים יקרים אני רוצה לומר, עזבו כל מה שאתם עושים ורוצו לקרוא את הספר הזה.
הסיפור הזה חייב להישמע! חייב להיקרא! צאו והפיצו אותו, זה מה שאני הולכת לעשות לפחות.
ספר חובה !
