אתמול בבוקר רצתי את מרוץ 10 ק"מ השני שלי. הראשון היה לפני יותר משנה ואז שברתי את הרגל … זכרתי משהו מההתרגשות העצומה שהייתה אז, המון אנשים נלהבים ומתרגשים (מרוץ תל אביב …בכל זאת). אבל אתמול זה היה שונה. אתמול היה זה מרוץ שפיר,המרוץ מוקדש לזכרה של תמר אריאל ז"ל זו השנה השלישית, תמר היתה הנווטת הדתייה הראשונה בצה"ל ולקחה חלק פעיל במבצע "צוק איתן", נהרגה בסופת שלגים על הר האנפורנה שבנפאל. היה זה מרוץ קטן יותר, אינטימי, הרבה פחות אנשים וזה הרגיש נוח וטוב.
המסלול מרהיב ביופיו, בשדות, לא מסלול אורבני אופייני, מתאים למחשבות והתבוננות פנימה והחוצה. אחרי קילומטר אחד עצרתי את המוזיקה והמשכתי להקשיב לשקט של השדות….
היה חם ולי לא היה קל (כנראה התייבשתי קצת וכמעט התפרקתי באיזור קילומטר 7-8) אבל לא ויתרתי והמשכתי…
נכון …תוצאה של צב מהלך לו בשדות, אבל סיימתי. רצתי אתמול 10 ק"מ. וזה הרבה יותר מהרבה מאד אנשים שעדיין היו במיטה או שתו קפה באותה שעת בוקר מוקדמת. וכן….זו הרגשה טובה, אז….אם שואלים אותי היום לאן אני רצה? רצה לחצי….רצה להוכיח לעצמי שאפשר, שגם כשחושבים שאי אפשר יותר ושניה לפני שמוותרים…אפשר עוד קצת, ואז עוד טיפה וזו הרגשה מדהימה ……#לאן_את_רצה#TantiRoza
