אז השמועה פורשת כנפיים והטלפונים מגיעים ואיתם גם הברכות והתפילות. הדס בת מי? מסמסים לי בדאגה, זה לתפילת הבוקר וזו לקריאת תהילים. הדס בת חנה אני משתפת בשמחה. ואם אפשר לא רק תפילה להחלמתי כי זה בסיסי ונדרש, בא לי גם הדס בת חנה לנדל"ן כי אני שוכרת דירות כבר שנים. הדס בת חנה לחיטוב והרזייה כי הסטרואידים מנפחים אותי וזה מעביר אותי על דעתי, הדס בת חנה לשתי השערות שנותרו על ראשי ואני נאחזת בהם בכוח ועוד הדס בת חנה לשיער שיצמח אחרי כי שמועה זדונית מספרת שהשיער צומח מתולתל ואם כבר פונים לאלוהים אז שידע שזו הגזמה פרועה.
ובכלל נחמד להיות סלב סרטן. מרעיפים עליי אהבה, מייחסים לי שלל תכונות נפלאות ויש לי תו חנייה לנכה (חייבת לסוע לתל אביב בהקדם)
ואז מגיע הכימו. ונפתח איזה פער בין היקום שבחוץ וביני. השיחות על משכנתא, מערכות יחסים וקולגה בלתי נסבלת לעבודה נותרים מאחורי דלתות הפלדה. עוצמת הבחילות, הכאבים, המצוקה, התשישות, כאבי הראש והלילות הטרופים ללא שינה ממסכים את העולם שכנגד. פה ביקום המקביל יש שיח שונה והוויה נפרדת. פה מחליפים תרופות, מוסיפים זריקות, מג'נגלים בין תופעות לוואי. פה לא הולכים בבוקר לעבודה ופה המערכת החיסונית קורסת ויש סכנת זיהום וגם סכנת חיים.
ככה נוצרים להם עולמות מקבילים. העולם ההוא הידוע בכינויו "החיים ממשיכים" והעולם הזה שהחיים בו נעצרו. והגם שיוצא לך לעיתים לבקר בעולם ההוא הנחשק, מתפתח בך איזה סינדרום הר נבו, כי אתה רואה את הארץ המובטחת אבל לא יכול להיכנס. וקצת מתחשק לך לצעוק לאנשים מעבר לגדה, שהם פריווילגים. שטיול משפחות כושל בחו"ל הוא פריווילגיה, שילדים צורחים בקניון זו פריווילגיה, שלסיים יום עבודה מתיש זו פריווילגיה, שלעבור משבר גיל זו פריווילגיה.
ואני יודעת שיבוא יומי. עוד אשוב לשוטט בארץ המובטחת ולהתלונן בה. רק מבטיחה לעצמי שאזכר מדי פעם ביקום ההוא ובאנשים שחיים בו, בלי בחירה ובלי פריווילגיה.