הדירה

ארנון גולדפינגר יצר סרט תיעודי מרגש ומקסים. אחרי שצפיתי בסרט קשה היה לי לחשוב שפנינת יצירה כזו החלה בסך הכל כניסיון לטפל ב
writers' block….(=מחסום כתיבה) של היוצר. בסופו של דבר הסרט שהוא חשב שייקח ימים ספורים לצלם לקח חמש שנים של הפקה חוצת יבשות ושפות.
הסרט מתחיל עם מותה של הסבתא. אותה דירה משם הסרט, היא המקום בו גרו הסבים של גולדפינגר. הדירה אליה הגיעו כאשר ישראל עוד היתה פלשתינה וגרמניה עדיין היתה הגרמניה של לפני-המלחמה. שם יצרו להם הזוג את היקום הברלינאי הפרטי שלהם. הספרים שהביאו איתם, התמונות על הקירות, מערכת התה ואפילו הפרוות של הסבתא. כשנפטרה הסבתא בשיבה טובה, מישהו היה צריך לפנות את כל מה שנשאר בדירה. מלאכה מורכבת לכל הדעות, שתלך ותחשוף בשלבים עדינים עבר של דור שלם, ושל סיפור אישי. הסרט, שראשיתו בפינוי הדירה העמוסה, חושף נימים של רגשות ופרטים קטנים שבמשך שנים היו רדומים. מה ואיך? את זה תראו בסרט.
השבוע הייתה לי הזכות לקחת חלק בהקרנה מיוחדת של הסרט המלא שלוותה בשיחה עם הבמאי. שאלות רבות ומעניינות עלו שם:
על מה עושים סרט?
איך מתעדים מציאות?
כיצד משמרים את שמורת הטבע הזו שהתפתחה בדירה תל-אביבית, כך שלא תיעלם כליל?
הסיפורים המרכזיים, בדיוק כמו בחיים, פשוט היו שם וחיכו להיחשף. היום היוצרים מעידים שיש לסרט הזה כח משיכה מופלא שהם בכלל לא ידעו שקיים בזמן העשייה. נראה שכוחו של הסרט הזה הוא שהוא מעלה אצל כל אחד מאיתנו את העניינים הלא-סגורים שלו. על כך שאלתי את הבמאי בסיום ההקרנה. הסתקרנתי לדעת אם לא היה לו קשה לשלם את מחיר החשיפה התקשורתית בנושא שהוא מאוד אישי ומשפחתי. "אתה הרי ידעת לאיזה מים קרים אתה צולל. אבל מה עם אמא שלך? האם היא הייתה מוכנה לכך?" הרי לכולנו יש כל מיני חשבונות עם ההורים, ואולי עם עוד כמה דורות לאחור, וכולנו סוג של דור שני לשואה. לפחות כך אני רואה את זה. גולדפינגר חושב שהוא עצמו לא ידע לאיזה מים הוא בדיוק צולל לפני שצלל עמוק. עבור אימו זה היה מסע שהייתה מוכנה לקחת בו חלק, מבלי לדעת לאיזו נקודה מדוייקת הוא יוביל, המסע הזה. במהלך המסע הם גילו דברים שלא חשבו שיגלו, והגיעו למקומות שכלל לא היו מודעים לקיומם.
הסרט כבר טייל בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, וזכה בפרסים מפרסים שונים. פה אצלנו הוא מוקרן בכל יום שבת בסינמטק תל-אביב. מומלץ.
צפו בטריילר
[youtube FgKIuPjmMI8]